3827 – גלי קציר

אני מחכה שיקראו לי בחדר 3827. הידיים שלי מכוסות בכפפות צמר ירוקות, נכנסות בהפגנתיות בין הירכיים שלי. אני לוחצת אותן חזק חזק כדי שיתחממו. זה לא עוזר. הן עדיין קרות. "אתן חייבות להתחמם. אסור לכן להיות קרות. אסור!" אני מוציאה מהתיק שלי את התרמוס הגדול והכסוף שהכנתי בבית. מוזגת לי כוס אחת של תה ומחזיקה את הכוס. אני לא רוצה לשתות. רק להתחמם.
הכינור שלי שוכב ערום על השולחן המרובע והאפור. רק מלהסתכל עליו נהיה לי קר. אני מסיטה במהירות את מבטי ולוקחת לגימה קטנה מהתה. הוא לא חם. הוא בדיוק בטמפרטורה הפושרת הזו, שמחריבה כל זכר לאיזשהו טעם טוב שפעם היה קיים. אני מניחה את הכוס בצד ומורידה את הכפפות הירוקות שלי. ידיי משתפשפות זו בזו באגרסיביות. "קדימה, קדימה!", אני מעודדת אותן, "אתן יכולות לעשות את זה!". אני מנערת אותן כל כך חזק עד שהאצבעות שלי עוד מעט יוצאות מהמקום. "הכי טוב זה חום שבא מבפנים", המורה שלי תמיד אומרת, "מהלב אל הידיים". אבל אצלי החום לא עובר ככה. הידיים שלי תמיד קרות. תמיד. לא משנה כמה הלב חם. "תעשי שכיבות שמיכה!" היא הייתה אומרת בצחוק מקניט, בזמן שהייתי מסתכלת עליה בעיינים דומעות. אני מסתכלת על כפות הידיים שלי. הן משתנות. מצבע לבן כחול הן הופכות כל רגע ליותר ויותר וורודות. הוורידים שלי מתרחבים, מנסים בכל כוחם להעביר את הדם המעט שנותר עד לקצות האצבעות הרחוקות. זה כמו קסם.
אני הולכת בהתרגשות אל עבר השולחן המרובע והאפור, ולוקחת את הכינור. הוא קפוא. הוא כל כך קר שברגע הראשון אני רוצה לזרוק אותו ממני, רק שלא יגע בי ויכניס את הקור שלו לתוכי. אני מותחת את השערות של הקשת, משמנת אותן בעדינות עם השרף ומניחה את הכינור על הכתף. אני מתחילה לנגן. מיתרים פתוחים. הקשת קצת רועדת אבל כעבור כמה תנועות היא נרגעת. גם אני. יד שמאל מצטרפת. מתחילה ללחוץ על המיתרים, לאט לאט. "סולמות זו הדרך הכי טובה להתחמם", הייתה אומרת המורה שלי, כאשר עייניה הגדולות כמעט יוצאות מחוריהן מרוב כובד משקלה של הרצינות שבדבר. מהר מאוד הסולמות ננטשים לטובת באך. הסונטה הראשונה של באך לכינור סולו, פרק ראשון. אני הכי מפחדת מבאך. אין פסנתר, אין מלווה, רק אני והכינור הקפוא. אין אף אחד שיציל אותי ממנו.
אני מתחילה לנגן את הסונטה הראשונה של באך. פרק ראשון. הקשת שוב רועדת והמיתרים כמו סכינים דקים, חותכים לי בעדינות את העור הקשה. אני ממשיכה. אני לא אוהבת איך שזה נשמע, אבל אני ממשיכה. הכול יוצא מזויף, כאילו מעולם לא ניגנתי על כינור. כאילו זו הפעם הראשונה בחיי שאני מחזיקה אותו בידיי. אני מפסיקה. לא רוצה לנגן יותר. לא רוצה להיות אתו לבד בחדר. מצד שמאל על הקיר שממולי תלויה מראה עגולה. גודל בינוני. צריך להתלבש ולהתאפר. זה מה שיחמם אותי. באירועים האלה חשוב להיות יפה. כולם יודעים שהשופטים מסתכלים על הבנות. לא סתם כולן מתייפייפות ומתגנדרות כאילו הזמינו אותן לנשף הריקודים השנתי בארמון וורסאי. כשמישהי יפה נכנסת, בבת-אחת השמיעה שלהם נעשית פחות טובה. זה מה שהמורה שלי תמיד אומרת. אני לא יודעת אם זה נכון. מה שבטוח שזה לא מזיק. הסחות דעת זה חשוב. גם בשביל השופטים וגם בשבילי.
אני מפזרת את השיער מול המראה. חושבת מה אני יכולה לעשות אתו. לנגן עם שיער פזור אני לא יכולה. הוא מפריע לי להתרכז. אני מעבירה אותו מצד לצד, פעם עם יד ימין ופעם עם יד שמאל. לראות איך הוא נראה עם השביל בצד, לא סימטרי, לא ישר, בלאגן. זה יפה הבלאגן הזה, חבל שאי-אפשר לנגן עם שיער פזור. המורה שלי תהרוג אותי ואני לא אצליח לנגן. אני הולכת לקחת את הקלמר הפרחוני מהתיק. יש בו סיכות סבתא שחורות, אייליינר, סומק ואודם. אני לוקחת את האודם ומתחילה למרוח על השפתיים. זה לא משהו שאני רגילה לעשות, לשים אודם. גם לא באירועים כאלה. שפתיי זזות פנימה והחוצה כדי שהאודם יגיע לכל נקודה וורודה וחיוורת. אני מסתכלת על עצמי במראה. אני לוקחת את האייליינר ומתחילה לצייר קו דק מעל עין ימין. היד שלי רועדת. "די תירגעי" אני אומרת לה, אבל זה לא עוזר. קו שחור ועבה חוצה את העין שלי ומגיע עד מעל הגבה. האייליינר זז. יש לו חיים משלו, והעין שלי חצויה לשניים עכשיו. אני מכניסה אצבע לפה ומלקקת אותה בעדינות. מנסה למחוק באמצעות הרוק שעל האצבע את הקו המפחיד והשחור שחוצה את העין שלי. זה עובד. אני מסתכלת על עצמי במראה. אני נראית כמו מישהי אחרת. אני אוהבת את זה. סוף סוף הידיים שלי חמות.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.