מובטלים ונרקומנים | יועד צור

הסטודנטים למדעי הרוח הם מיקרו-קוסמוס למצבם של מדעי הרוח בכלל. החרדה מהאבטלה יוצרת אפקט כפול; מצד אחד, גורמת לצריכת משכבי כאבים למיניהם בדמותם של סמי הזיה אשר נצרכים במרתפי המסיבות של הערים הגדולות. מצד שני, היא מביאה לשיתוק שגורמת להיווצרותם של יותר ויותר מובטלים חסרי מעש, מיואשים ומבולבלים.

הגורם המרכזי לחרדה מפני העתיד הוא חוסר הוודאות. כך ניתן לזהות באופן ראשוני ביותר את הסטודנטים והסטודנטיות של מדעי הרוח – בעוד שכל עולם הסטודנטים נגוע במידה זו או אחרת של אי-וודאות, מדעי הרוח לוטים בערפל אמורפי שמקשה מאוד על יכולת החיזוי התעסוקתי ביום שאחרי התואר. העובדה שאין ביקוש לבוגרי מדעי הרוח בשוק העבודה במקצועות נחשקים מבחינת משכורת וסטטוס, מורידה את האוויר ממפרשיהם של הסטודנטים. לכך אפשר להוסיף את ההעדר החריף של הפרקטיקה ממחוזותיה של הרוח באקדמיה. למעשה, הסטודנט הממוצע יוצא לאוויר העולם התעסוקתי בצורה כאוטית ומבולבלת. במצב זה, אין לסטודנט ברירה אלא לצרוך חומרים מדכאי חרדה. ומדוע לא יהיה בחרדה? הוא מבין טוב מאוד את הסיכויים שלו בעולם הנוכחי. הישגיו במדעי הרוח לא נספרים בשום פורום ראוי והדרך לקריירה נראית כמו משימה בלתי אפשרית.

במצב כזה, העולם נתפס כגדול מידי, מרוחק מידי. נראה כי הדרך היחידה לשרוד בעולם כזה היא בעצם למות לילה אחר לילה במרפסות של דירות שותפים, בתוך מאפרה מסריחה של ג'וינטים ובסוף שבוע לצאת לטיול מסביב לעולם מהמרתפים של דיזינגוף ופלורנטין. עכשיו הם יצקצקו וישאלו את עצמם "מי הסאחי שכותב את הדבר הזה". רק שלא תעמוד בדרכם, בטעות, מראה. אז לבטח הם ישאלו בעודם מביטים בה :"מי זה הסאחי הזה". הרי ברור להם שהם בוחרים בדרך לא דרך. ברור להם ולהן, היטב, שעסקינן הוא חרפה ובושה גדולה. הרי אם היו גאים במה שהם עושים, למה להסתתר? למה להתחבא. למה לעשות סמים בחושך, במרתף, בסתר. "כי זה לא חוקי". אוקי, זה לא חוקי. גם לא חוקי לעבור באדום במעבר חצייה. עדיין אנשים עושים זאת כל הזמן, בכל מקום בעולם, בכל מצב, בכל שעה ללא שום תלות בשום דבר. גם לא חוקי לנסוע בלי קסדה על אופניים חשמליות, ועוד.

בואו, תפסיקו לחקות אנשים עם מגפון וכובע גרב ולחשוב שאתם מהפכנים. שאתם חלוצים או מבשרים של איזו דרך גואלת, שרק אתם יודעים את התשובה, שאתם נמצאים באיזו גלקסיה טהורה של אושר וכיף, צדק ואמת וכל השאר- מושחתים בעלי אינטרסים, סאחים חנונים שבדרכם המנותקת שוכחים את תפקידם בעולם. "ומהו תפקידם?" אני שואל אותכם. אתם עונים :"לעשות כיף". נו, מי אני שיעצור בעדכם מלהפיץ את המסיונריות המגניבה שלכם.

רק לבשר לכם שאתם בדרך הנכונה ביותר להיות מובטלים. שום עסק רציני לא יעסיק אותכם. לא בעזרת התואר הראשון שלכם במדעי הרוח, לא בגלל החכמה המתפרצת כשאתם מסטולים. בעצם, אולי כן יש לכם סיכוי, כי אתם יודעים להשיג מה שאתם רוצים. אתם באמת יודעים להתארגן ולסדר את עצמכם. תכונה מאוד חיובית כשחושבים על זה. אתם יודעים לדאוג לעצמכם לחומר ולמימון. ממש יזמות – הוצאה מן הכוח אל הפועל של רעיון, בעורמה, בשקט – תוך מציאת מקורות מימון מתאימים. מבריק. אז בעצם לא רק שאתם מובטלים, אתם גם נרקומנים.

הנרקומניות שלכם היא קודם כל הסירוב הטוטאלי שלכם להסתכל למציאות בעיניים. אתם תמיד תעדיפו לערער עליה, לחמוק ממנה, לעקוף אותה ולברוח ממנה. אתם תעדיפו לצרוח ולפגוע ביקר לכם מכל, הלוא הם ההורים שלכם, ברגע שהם ישאלו את עצמם ואתכם, למה לעזאזל הם עדיין ממנים אותכם ואתם כבר בני 25. כן, אתם תכנסו לקפריזות מאוד מהר, ואתם גם לא תקראו לזה "קריז" וממש לא תלכו למכון גמילה – כי לשיטתכם אתם לא מכורים. ברור. זו תמיד הנטייה של החולה הסופני, לתפוס את עצמו כבריא. אז אתם מובטלים ונרקומנים שלא מוכנים להודות באבטלה שמגנה עליכם ולא מוכנים ללכת למכון גמילה שישים סוף להתמכרות שלכם.

היותכם מובטלים ונרקומנים מסביר גם את הרי הזמן החופשי שיש לכם. אתם מדפדפים יום אחרי יום כמו נווד שמצוי בטיול אחד גדול כמו כלא, כמו קעקוע, שאי אפשר להשתחרר ממנו.  השגרה של לשבור כל הזמן את השגרה בלהמציא סטלות חדשות, הפכה לשגרה. יורים לעצמכם בראש צרורות של הסברים ונימוקים שמנסים בכוחות אחרונים להחזיק את האופי השברירי שלכם. אז ההורים ממנים לכם פסיכולוגים ומטפלים פוסט-מודרניים למיניהם בשיטה חדשה, שההורים המיואשים שלכם קראו בקבוצת "ההורים המיואשים" בפייסבוק. למטפל שלכם אין כלכך מה לומר לכם חוץ מלנסות לגרום לכם לאהוב את עצמכם ככה, כמו שאתם, מובטלים- ונרקומנים. כמו כתם שאי אפשר להסיר, אתם מתעקשים פעם אחר פעם לכבס ולשטוף את סממני המציאות מהבגדים שלכם עד שבא הרגע בו אין לכם כבר מה ללבוש, אז אתם מתחילים לקשקש על עצמכם קעקועים במקום לנסות ולהתמודד עם השאלות הגדולות.

העתיד והשאיפות הם העניינים של הסאחים. מי אלה הסאחים שאתם כל הזמן תוקפים אותם. הסאחי הפך למזמן לדמות אמורפית ומדומיינת. חצאי אינטואיציות ריקות שבזמן סטלה הפלצם לאוויר העולם. אותו הסאחי הוא בעצם אתם, בגלגול אחר, שבו יש לכם עבודה ולא מחפשים כל הזמן אחר החומר הממסטל ומשכך הכאבים. עולם שבו כאב הוא כואב ודמעה מסמלת עצב ולא עייפות.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.