מדעי הרוח : לאן? | יועד צור

אין ספק שפחות ופחות סטודנטים וסטודנטיות נרשמים כל שנה למקצועות הרוח. חוגי הספרות, פילוסופיה, היסטוריה, מזרח אסיה ועוד, נשארים שנה אחר שנה בתחתית רשימת העדיפויות של הסטודנט הממוצע. כאן עולה הפרדוקס מיד – אף אחד לא מתווכח על החשיבות של מקצועות אלו, בטח שלא ברמה ההיסטורית, וככל הנראה רוב הסטודנטים מכירים בחשיבותם, נדיר שסטודנט בישראל או בעולם יעבור תואר שלם (למה משנה באיזה מקצוע) מבלי להיחשף ואפילו במעט לעולמם העשיר של מקצועות הרוח. אז איך אפשר להסביר את ירידה הזו דווקא כשמדובר במקצועות חשובים כל כך? אז קודם כל יש להבהיר – חשובים למה.

לפני שמחלקים ציונים לתחומי ידע צריך לשאול מהי המטרה שלשמה מגיעים ללמוד. בנקודה זו, רבים יטענו כי התואר הראשון של המחר הוא תעודת הבגרות של אתמול, ושאין באמת חשיבות מכרעת לנושא התואר ורק הציונים מדברים. מדברים למי? למעסיק העתידי כמובן, שיעיין בחדווה ובהנאה בגיליון הציונים של המרואיין הטרי מהאוניברסיטה. לעומת זאת, אחרים יטענו כי תחום הלימוד חייב להשיק לקריירה. כך שלמעשה האוניברסיטה היא כלי להכשרת עובדים לשוק העבודה. כאן הבעיה נפתרת מיד – סטודנט פיקח יבחר את תחום הלימוד המבוקש ביותר בשוק העבודה שהוא מצליח להתקבל אליו. לפי הביקושים של השוק, תחומי הידע יסתדרו ברשימת מכולת ולידם – תנאי הקבלה. גם אם התואר הוא תעודת בגרות וגם אם הוא מדורג לפי ביקושים, שוק העבודה מצטייר כיום בחברה כמטרה המרכזית של הסטודנטים והסטודנטיות באקדמיה.

במצב זה אין למדעי הרוח זכות קיום. היא לא יכולה לפתות את הסטודנטים שלה בתפקידי מפתח בשום מקום, אולי בחנות ספרים קטנה במקרה הרע או במקרה היותר טוב עורך לשוני, מורה או מדריך טיולים. כמובן שעל השולחן תמיד מונחת האפשרות להישאר באקדמיה, אז לרוב הם נשארים, וממתינים בתור שלא נגמר להעלאה בשכר ולקבל עשר שנים לפני גיל פרישה סטטוס ראוי באקדמיות. לפי שעה, נראה כי אלו לא החיים שרוב הסטודנטים רוצים להקנות לעצמם ולכן הם נמנעים מלהתקרב למדעי הרוח. כאן מתחילה להיחשף הטרגדיה של המצב הנוכחי, והיא קודם כל חוסר הבנה יסודי לשאלת תפקידה של האוניברסיטה בכלל ושל מדעי הרוח בפרט. ראשית, מטרתה של האוניברסיטה היא להקנות ידע ולא להכשיר עובדים. לשם כך, יש בתי ספר מקצועיים, לימודי תעודה וקורסי שקר באינטרנט. שנית, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מיהו העובד החדש.

הוא עובד שנדרש להמציא את עצמו כל כמה שנים, נדרש ללמוד בעצמו מקצועות חדשים, נדרש יכולת ניתוח והבנה של תהליכים חברתיים ותרבותיים ברמת המיקרו וברמת המאקרו – ואין זה משנה אם מדובר על סטודנט להנדסת חשמל, ניהול, כלכלה, משפטים או פילוסופיה – שוק העבודה החדש סובב כולו סביב חוויית המשתמש, פילוח קהל יעד ויזמות. כל שלושת היסודות של השוק מצריכים עובדים מסוג חדש, כאלה שלא מחויבים למקצוע אחד, שלא תחומים להם בעולמם הפרטיקולרי והאגוצנטרי ובעלי יכולת לתת את הדעת גם לגבי נושאים רחבים יותר, אפילו כאלה שהתואר שלהם לא כיסה. אם יש משהו שלומדים במדעי הרוח, בעיקר בפילוסופיה ומקצועות הרוח אלו בדיוק הדברים להם זקוק העובד החדש.

התכנים השונים של מדעי הרוח הם סך הכל תיאורי מקרה של צורות חשיבה והתמודדויות עם מצבים ותהליכים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים. הכוח של הידע במדעי הרוח איננו נשאר במקצוע עצמו אלא הוא תמיד בעל משמעויות חיצוניות לו, חולש על נושאים רבים שכל חברה רצינית בשוק בעבודה זקוקה לו נואשות – התחדשות והתאמות, ביקורת, יזמות, קריאטיב, מיתוג ועוד.

אך הבעיה עמוקה יותר. לא מספיק לכתוב כאן שסטודנטים וסטודנטיות שנמנעים מללמוד מדעי הרוח לא תופסים אותם נכונה. הכישלון החרוץ של המדעים הללו היא בעבודה שגם הסטודנטים עצמם, הלומדים אותם, לא תופסים אותם נכונה. הם מספרים לעצמם סיפור שהם לומדים "בשביל הנפש" בזמן שבשיעורים עדיין הם לא למדו על כך שיש כזאת, אז הם אפילו לא מקשיבים. הם גם מאמינים בשקרים ובדמיונות כיאלו מקצועות הרוח אבדו מן העולם ושלמעשה הם כסטודנטים של מדעי הרוח, מקוללים בקללה חמורה שגוזרת על המקולל להתמסר, לאהוב ולהימשך לטפל וללא רלוונטי. אז הם ממלצרים, מוכרים את עצמם בשקל תשעים, מעבירים את התואר עם פייסלים ומחכים שהזמן יעבור. הם לא מודים בזה שהם זקוקים למשיח או למשהו שינער אותם, ואם ישכנעו אותם מספיק טוב הם עלולים להצטרף אפילו לכת מרוב נואשות.

במילים אחרות, הבעיה של מדעי הרוח היא קודם כל הסטודנטים והסטודנטיות של מדעי הרוח. הם לא מאמינים ביתרון הענק של התחום ידע שלהם על פני אחרים כי גם הם שבויים בתפיסה שהם מיותרים. מלאי רגשי נחיתות וביקורת עצמית הם ניגשים לפודיום לקבל את התעודה ולאחר מכן שוקעים בחשכה לוטה בערפל. עד שהחיים, חשבון הבנק ושאר הדברים דופקים בדלת ואז הם נזכרים להתאפס ומסתדרים אכישהו וברוב המקרים נופלים על ההורים. כן, אלו הם השגרירים של מדעי הרוח, אז מה הפלא שאף אחד כמעט לא רוצה ללמוד אותם. הפספוס הגדול הוא שהסוד מופנם רק אצל יחידים שכבר אין להם עניין, אחרי שהצליחו ועשו את הבלתי יאומן, להיות שגרירים.

הסכנה באובדן של מדעי הרוח היא שהאנושות תאבד את אחד הכלים החזקים ביותר שלה במלחמה נגד עצמה. מלחמה עקובה מדם שלא מסתיימת אף פעם רק בדם אלא פוגשת אותנו יום יום, שעה שעה. המצב הגלובלי, האקלים, הטרור, המלחמות, הפלישה של הטכנולוגיות לתוך שיחות סגורות ופרסום מוצרים בהפליית מחירים אחרי שגם חילקו אותנו לקבוצות על פי מיקום גיאוגרפי ותחביבים וכל זה בזמן שהיינו בכלל במקלחת. בהקשר הזה יש גם הקלטות שיחה סמויות, מעקב שיטתי של חברות "האח הגדול" של המאה עשרים ואחת על כל צעד ושעל שאנחנו עושים, העובדה שהיותנו מסומנים כלקוחות ולא כסובייקטים, החזירות הגועשת של הקפיטליזם בתחפושת ליברלית והדת, שעדיין דופקת על דלתנו וכופה עלינו גיוס לצבא של לובשי שחורים ורואי שחורות. סכנה נוספת היא בכך שמדעי הרוח יאבדו את סמלם ההיסטורי כמגדלור התרבותי והחברתי של האנושות כולה ובפרט, בכל חברה וחברה בה הרוח פועמת. תפקידה האליטיסטי מופקר לטובת בני עשירים שמבקשים רק את התעודה ולא את המשמעות, שרוצים את הידע מהר, קצר וקולע, כאלה שמוכנים לשלם כל סכום בעבור כל הנאה, כאלה שיותר חשוב להם מה ללבוש מאשר מה לומר. שלא נדבר על לחשוב. "תמכור ביוקר ותקנה בזול" לחשוב? תחשוב בגיל חמישים אחרי שעשית את המיליונים.

אז אחרי כל זה שואלים מדעי הרוח – לאן. נדע את התשובה ברגע שהסטודנטים והסטודנטיות של מדעי הרוח יבינו את החשיבות הפטאלית של הלימודים שלהם ובכך ייעלמו באחת כל רגשי הנחיתות, האפסות והתבוסתנות והם יפנו את מקומם לקדמה, פיתוח ויוזמה. במקום לשאוף להיות לולב בדירה שכורה בתל אביב ולתמרן בין להוציא את הכלב, לבקר את ההורים ולהיות בדיכאון מתחת לשמיכת פוך, אז תבוא ההחלטה המוסרית לוותר על כל אלה ולהיות מגניה של האנושות מפני עצמה מתוך אקטיביות חסינה מפני כל קשקוש או רעש רקע של סטודנטים הלומדים מקצועות חופשיים ובטוחים שבזכות אלה הם יהיו חופשיים. כאן בדיוק הם טועים – לא המקצוע מעניק את החופש, אלא השאלה, השאלות, שעדיין שואלים בפקולטות למדעי הרוח.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.