בגוף ראשון: חייו ומותו של ההומו-סטודנט | יועד צור

כמו כל חומר גלם דומם וחסר תבונה הגעתי לפס הייצור הראשון שלי. זו הייתה חוויה מטלטלת עם מנגנון תמיכה אובססיבי שהקל מעט על ההתאמה וקבלת המרות הנדרשת. לצידם של העונשים והפיתויים של יצירת קשרים וחברויות, שוכנעתי שאני חייב ללכת לבית הספר. אבל כשהעונשים לא הכאיבו מספיק וכשהחברה הפנתה את גבה, המערכת השתמשה בסמים ובכל אמצעי שרק יכלה כדי לשכנע אותי שאני חייב ללכת לבית הספר. היא קנתה את הציות שלי בדם יזע ובדמעות, אבל היא בסוף היא קיבלה תלמיד למופת. כמו הרודנים הגדולים בהיסטוריה, גם היא השכילה להבין שהציות שלי זמני ועתיד לצבור סדקים והטלות ספק, לכן היא שכללה את קניון הפיתויים שלה והבטיחה את הציות שלי בכך שהיא מכרה לי אופק שמן ובשרני. תהיה תלמיד למופת ותקבל בהמשך תעודות שאיתן תבטיח לעצמך קריירה וחיים טובים.

כמובן שהתבגרתי והבנתי שהאופק הוורוד מותאם לצרכי המערכת הנתונה ואז ההומואיות שלי התעצבה לה; תמרון האינטרסים שלי מול האינטרסים של המערכת. לפעמים בעורמה, לפעמים בציות מופתי וצהוב, ולעיתים מתוך תחושת חובה בלתי מוסברת לציות לחוק. כך התעצבתי, זן חדש של הומו-סאפינס, הומו-סטודנט, מעין שריד אבולוציוני לתהליכי התפתחות גדולים ממני, שתמיד אני בתוכם, מובל כצאן לאיזה אחו גדול ורחב, לגן עדן מדומה של חופש ועושר הבלתי נגמר. רק אם אציית, רק אם אלך בתלם, אגיע לשם. כמובן שמהותו של יעד זה הוא בתור היותו הבטחה לא ממומשת, תמיד בגדר חלום תמים ותלוש. אבל את החלום הזה המערכת לא מפסיקה לפמפם.

מסומם, חולמני, צייתן, לעיתים מאופק ומלא בדחפים, המערכת ארזה אותי והעבירה אותי הלאה לבקו"ם. שם רבותיי זה כבר היה סיפור אחר. אם ה"סבל" בבית הספר הוא לטובת האופק הוורוד שלי, האחו הגדול וגן העדן, עכשיו הסבל, שקיבל ממדים חסרי תקדים, הוא הכרחי וקיומי. אם לא תסבול תמות, אם לא תסבול אנשים ימותו, ובכמויות. אם לא תסבול אתה לא מוסרי. אם לא תסבול אתה כפוי טובה, אם לא תסבול, אין לך זכות קיום. אם לא תסבול אתה לא "אתה", אתה אולי "את" ואת אולי "אתה" ועוד כל מיני. אז זרמתי.

ואז שוב ארזו אותי, למזלי בחתיכה אחת, ושלחו אותי הלאה. שלחו אותי לראות עולם כי הדרכון שלי בתחושת חסך, כי החרמנות שלי לא מוצאת את עצמה יותר בפורנו על מסך, כי סוף סוף יש כאן מערכת שמוכרת לי משהו פרקטי שאני רוצה לקנות כאן ועכשיו, כי אני רוצה להיות חופשי, אפילו עם מדי אסיר ומספר סידורי. עדיין נשאר הריר על השפתיים, התיאבון לטרוף, החופש הבלתי מוגבל, כמו גרבר שאימא שכחה לנגב לי מהפנים כשהייתי קטן. כאן ההומואיות שלי קיבלה מושג חדש- התמכרות לאשליה, לאמיתות שקריות, לתמונות באינסטרגרם עם מלא תחתונים וחזיות, הרבה מאוד נדנדות, מלא מים והכל מוקף בפסטורליות מדומיינת. גם כאן המערכת קנתה את הציות שלי עם הרבה מאוד סמים, למזלי לא הזרקתי לוורידים, אחרת הייתי כבר מת אז. שוב נעטפתי ונארזתי הלאה.

לאקדמיה כבר באתי עם דרישות. אני רוצה להיות מישהו בעולם הזה. אני חייב להיות. בשביל זה צריך לעשות מלא מבחנים ולהקשיב שוב לאנשים מבוגרים. בנקודה הזאת התפתחו שתי זנים להומו-סטודנט;

זן ראשון הוא החולמני, השני הוא המפוקח. החולמניים בטוחים שהם יודעים את התשובה. הם עלו על הנוסחה וזה רק הזמן שעומד בדרכם לממש את תוכנית אחרית הימים שלהם ולהשתלט על העולם. הם משוכנעים ברלוונטיות שלהם. לתפיסתם, הם לומדים מקצועות שווים, שכל ילד רק חולם עליהם, הם עובדים בעבודה משכנעת ולא רעה יחסית למעמדם, הם מוצלחים מבחינה חברתית הם פשוט מבריקים בכל פרמטר. למה להם להוריד לעצמם את הרוח? לקרר מעט את הדייסה? למה. הדבר היחיד החיובי בהם הוא שהמוות שלהם איטי וכמעט לא מורגש בשלבים אלה. צריך רק להביט מהחלון כדי להבין למה; עדיין צריכים עורכי דין, ההייטק משגשג, רפואה הוא עדיין המקצוע היוקרתי ביותר, המכללות מציעות אלפי דרכים יצירתיות שנשמעות טוב לחלוב את הכסף של החולמני והוא זורם. הם מוכרים לו חלומות והוא חולם איתם.

הזן המפוקח של ההומו סטודנט מרגיש את המוות בצורה יותר כואבת ומוחשית. הוא יודע על הסוף הקרוב והוא התייאש. הוא מסתכל על החולמניים וכל האוויר יוצא לו מהמפרשים. הוא חושב שהבעיה היא אצלו, שהוא לא מבין מה שהם מבינים, שהוא אשם במצב העגום. המצב שבו אין לו עבודה, אין לו פלטפורמה שבה הוא יכול להביא לידי ביטוי את הכישרונות המולדים או הנרכשים שלו. הזן הזה לא מחויב למקצוע מסוים הוא יכול להיות בכל פקולטה, אבל כל המפוקחים בהכרח לומדים במדעי הרוח; סט של מקצועות שרק אנשים מפוקחים יכולים ללמוד בזמנים כמו שלנו. מהסיבה הפשוטה- כי הם נדרשים יום יום להסביר את הבחירה הזו.

בתוך יומן המסע הזה, אבד דבר חשוב אחד. תפקידו של ההומו-סטודנט בתוך המפעל האקדמי. התפקיד שלו הוא להתפתח. ההומו-סטודנט הוא הזן היחיד שהצליח לשרוד משכפולים של עצמו. זה תפס כאשר הפער בין סנייק לבין אנגרי בירדס השתרע על פני עשר שנים לפחות. זה תפס כשביומולדת איחלו עד 120 והאדם לא שאף להגיע ליותר, זה תפס כשעוד הייתה משמעות ליציאה מהבית, לספר הכתוב ולתמונה. ההומו-סטודנט איבד את הכלי החזק ביותר שלו- השאלה, החידוש, המהפכה. הוא נפל לתוך גלי עשן, לשמיכות פוך עם מיזוג אוויר, לשנת הצהריים של הארנב במרוץ המפורסם ואל תוך שלוות נפש של פנסיונר.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.