מרצה לא פרקטי / יועד צור

את המציאות הנוכחית אפשר לכנות "מרדף"; כמעט כל תחום משתתף בכלכלת ה"רדיפה". תראו למשל את הרשתות החברתיות- עולם שכולו מרדף אחר קליקים, תשומת לב, מכירות, פורנוגרפיה, מלחמת דעות והתפרעות חסרת רסן של טוקבקיסטים ומבקשי פרובוקציות. הביטו בשוק העבודה הנוכחי: מהו אם לא מרדף אחר עושר בלתי מושג? העובד הישראלי נראה כעכבר מעבדה שרץ בתוך גלגל. כולם רוצים כסף, וכולם רוצים דברים שקונים בכסף. גם בתחום הציבורי כולם עסוקים ברדיפה: אוכפי החוק לבושי המדים, פקידי הביטוח הלאומי, פקידי הסעד בסניפים של משרד הרווחה, קופות החולים, דואר ישראל, המשטרה, צה״ל ועוד. גם האקדמיה רודפת אחרי הזנב של עצמה. בעוד שהסטודנטים והסטודנטיות מבקשים מציאות ומחפשים (לפעמים באופן סמוי, לפעמים באופן גלוי) משמעויות פרקטיות, בניסיון להתאים את תוכן הלימודים לאתגרי חייהם, הם פוגשים מרצה לא פרקטי: מרצים שעוסקים במתן רלוונטיות למחקר שלהם על פני מתן רלוונטיות לעולם שבו הסטודנטים שלהם חיים. הציפייה שהמרצה ייצא מחדר ההרצאות ויחדל מלשבת על הגדר "רגל פה רגל שם", ובנוסף יפסיק לייצג אידאות בלבד, נראית בלתי אפשרית למימוש. אז כיצד הסטודנט מסוגל ליישם את המחשבה הביקורתית אותה האקדמיה מעודדת ולהילחם ברדיפה אחר בצע הכסף?

המרצים, בדיוק כמו הסטודנטים, מסתכלים על נתונים שמראים שיותר ויותר סטודנטים מצביעים ברגליים ונמנעים מלהגיע לקורסים שלהם. ההיסק של המרצים הוא פשוט- הבעיה היא אצל הסטודנטים. הדור רקוב. האשמה תמיד מופנית החוצה, אל עבר השיטה, המערכת והתרבות, ובכך פותרים המרצים את עצמם מאחריות תוך הישארות בהילה של – לכאורה – צדק ואמת, שאינם אלא אשליה. כך המרצים מייצרים לעצמם מושאי מחקר בדמותה של "חברה במשבר".

אולי החברה במשבר. אבל ללא ספק, המשבר לא פוסח על נותני הדרשות, הרבנים, המורים והמרצים. אלה המתיימרים לייצג ולתווך רעיונות גדולים. הביאו לי נביא אחד שהאשים את אלוהים ולא את עמו. הרי תמיד אנחנו חוטאים, תמיד אנחנו לא בסדר. והסגל הבכיר הם למעשה קומץ של יחידי סגולה, וכל שנותר לנו הוא לתת להם ללהטט מולנו ברעיונות בני 400 שנה ולהשאיר אותנו פסימיים, תוך כדי פיזור מטאפורות הרות אסון לחלל החדר.

מעטים המרצים הקושרים את התכנים שהם מלמדים אל המציאות של הסטודנטים שלהם. מעטים מהם נוקטים עמדה, מעטים מהם משתתפים במחאות, בביקורת אמתית. ״תבין״, הם אומרים לי, ״אנחנו חלק מברנז‘ה וזה לא אתי״. אני תוהה מהי אתיקה. אולי האתיקה שלהם היא בסך הכול נורמה חברתית של "מגניבות". אתיקה שנשארת על המדף בחדר זחוח היא בעצמה לא אתית.

שלא נדבר על עבודה וקריירה. הם צודקים כאשר הם אומרים שיש הבדל ניכר בין אקדמיה לבית ספר מקצועי. תפקידו של האחרון הוא לייצר קריירה באופן ישיר. האקדמיה מעניקה סל של כלים ושל צורות חשיבה, בהם יבחר הסטודנט אם להשתמש או לא. האקדמיה אמורה לעזור לסטודנט לחשוב. יחד עם זאת, ברגע שהאקדמיה מתעלמת מהמציאות וממשיכה להחזיק באידיאלים בלתי מושגים, היא מייתרת את התפקיד שלה. אתגרי החיים חזקים יותר מכל רעיון. ברגע שרעיון מתעלם מן האילוצים השונים שאמורים לעזור לנו להגשים אותו, הוא נשכח. חשוב לזכור שתואר ראשון מהווה כניסה למשרד, לראיון עבודה, לקריירה אפשרית. מדוע המרצים לא מקדישים מחשבה על הרגע שאחרי התואר? מדוע האקדמיה לא מעבירה סמינרים למרצים ועוזרת להם להתאים את תוכן הלימוד לשוק העבודה המשתנה, במידת האפשר כמובן? מדוע הפרקטיקה שייכת רק למקצועות החופשיים? בפקולטה שבה נשכחה הפרקטיקה, הסטודנטים ישכחו את הפקולטה. ברגע שהפקולטה תישכח, תפקידה יעלם ברגע אחד. הכוח של הספרים הוא בכך שעוד קוראים אותם. ברגע שיחדלו מקריאה, לא תודפס אף לא מילה אחת. אז ה"רדיפה" של המציאות העכשווית מתחלפת באקדמיה לבריחה מהפרקטיקה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.