הפריפריה האקדמית בישראל / אמיר פרץ

בשנת 1993 החליטו הממשלה והמל״ג לאפשר למכללות (שעד אז העניקו השכלה לא אקדמית) להעניק תואר ראשון הזהה לזה שניתן באוניברסיטאות. מאז, המאפיין העיקרי המבדיל את המכללות מהאוניברסיטאות הוא שבעוד הראשונות עוסקות רק בלימוד, האחרונות עוסקות גם במחקר. החלטה זו עוררה את השאלה: מהי תפקידה של האקדמיה בתרבות שלנו?

התוצאה של ההבדל בין המכללות האקדמיות לאוניברסיטאות צועקת בדבריו של פרופ׳ שלמה בידרמן, נשיא מכללת תל אביב־יפו, אותם אמר לשירה קדרי־עובדיה עבור עיתון ״הארץ״ באוקטובר האחרון: ״המכללות נותנות כלים לחיים. עבור האוניברסיטה, היום שאחרי הלימודים הוא באוריינטציה מחקרית […] אצלנו מה שמכוון הוא הרלוונטיות״. אבל רגע אחד, מר בידרמן היקר. אמנם למדתי מפיך על התורה הנסתרת של בודהה, אבל כבר אז הרגשתי את הדיסוננס בדבריך, כאשר על תורתו של איש המזרח, לימדת אותי בכליו של איש המערב. כמו אז גם היום, אני מרגיש את המרחק בין מזרח ומערב בדבריך. אתה נשיא של מוסד חינוך אקדמי, הגוף העיקרי בתרבותנו לו נתנו את הסמכות להיות אמון על מחקר ומחשבה ביקורתית בתחומי התרבות השונים. האם גוף זה לא אמור להיות גם ביקורתי כלפי הכוחות הכלכליים הפועלים היום בשוק, הרואים באקדמיה כלי ״רלוונטי״ להבחנה בין אנשים בקבלה למקום עבודה?! כלומר, הבחנה בין מועמדים לקבלה לעבודה על סמך שורה מצ׳וקמקת בקורות חיים, המוגשות לאיזה עאלק מנהל מצ׳וקמק ומלטפות לו את האגו באמצעות הענקת סמכות לקבוע איזה מועמד ״מוכשר״ יותר?! נראה שהסיסמה של המכללות האקדמיות בישראל צריכה להיות: ״הענקת שורה מצ׳וקמקת לקורות חיים״. יחד עם זאת, למדתי מבידרמן המון. הרבה ממה שאני רוצה לחשוב שאני יודע על ההלכה הבודהיסטית הגיע מפיו. לכן אני חושב רגע לפני שאני נושך: אולי דווקא אי אפשר לבחון את האקדמיה כאיזשהו אי תרבותי, כמי שיכולה לעשות כל מה שהיא רק רוצה, אלא היא חייבת להגיב לכוחות אחרים הפועלים בתרבות – כוחות כלכליים, למשל. אז מה המטרה של האקדמיה? לחקור ולפתח מחשבה ביקורתית, או דווקא לפתח את הדור הבא של עובדים שיסובבו את בורגי המערכת הכלכלית?

לפני שאני מברר את התשובה, חשוב להתעכב על הסיבה שבגינה הממשלה והמל״ג החליטו לאפשר למכללות להפוך למכללות אקדמיות ולהעניק תארים ראשונים ושניים, והיא הביקוש ההולך וגובר להשכלה אקדמית, גם בפריפריה. הרי הבעיה הקיימת עבור צעירים וצעירות מהפריפריה, המונעת מהם להתחנך במוסדות אקדמאים, היא לאו דווקא יוקר שכר הלימוד (שגם הוא גבוה בטירוף!), אלא העובדה שהאוניברסיטאות ממוקמות בערים הגדולות בישראל, בהן עלויות המחייה גבוהות מאשר בפריפריה. ההחלטה של הממשלה והמל״ג יצרה הנגשה פיזית לאפשרות לקבל תואר ראשון ושני עבור תושבי הפריפריה ואף ביזרה את מוקדי הכוח הגאוגרפיים והתרבותיים בישראל, מהערים הגדולות אל עבר אזורי הספר – הדרום והצפון הפרועים. רואים זאת במספרים: לפי נתוני המל״ג, בשנת 1990 רק 9% מהסטודנטים למדו לתואר אקדמי דרומית לירושלים (באוניברסיטת בן־גוריון). בשנת 2017, בה יותר מ-200 אלף סטודנטים עברו בשערי האוניברסיטאות והמכללות, כבר 25% עשו זאת בפריפריה שמחוץ לערים הגדולות.

אך למרות ההישג היפה של גידול במספר האקדמאים בפריפריה, ההחלטה של הממשלה והמל״ג היא מעוותת לגמרי. בבסיסה, היא מייצרת גוף שאמון על השכלה אקדמית ושאינו עוסק במחקר ובפיתוח מחשבה ביקורתית, אלא משרת את האינטרסים של הכוחות הכלכליים בשוק. ההחלטה הזו נובעת, ראשית כל, מהשפעתם של אותם כוחות, הדורשים הבחנה בין מועמדים למקומות עבודה באמצעות אותה שורה מצ׳וקמקת של תארים אקדמאים בקורות חיים. אחרת, כיצד יבחרו השחקנים הגדולים בשוק איזה עובד יסובב איזה בורג? המחשבה, אותה מטמיעים השחקנים המובילים בכלכלה הקפיטליסטית בהלך הרוח החברתי, היא שעל מנת להביא לחם לשולחן שישי, יש להקיז דם, יזע, דמעות והמון כסף. על מנת להרוויח את הכסף עבור הלחם, צריך תואר אקדמי. תואר בו חס וחלילה שהעובד המסובב את הבורג ייחשף למחשבה ביקורתית על הכלכלה, אלא הוא צריך בסך הכול ללמוד איך לסובב בורג.

אבל ההחלטה של הממשלה והמל״ג לא מעוותת רק את מהותה של האקדמיה, אלא היא מזיינת גם את הפריפריה. בו נעשה תרגיל מחשבתי קטן: נניח שנראה את ההחלטה של הממשלה והמל״ג כמחאה נגד האליטה האקדמית בישראל. בואו, אם כן, נבחן את המושג ״מחאה״. בכל מחאה, מטבע הדברים, מעורבים מספר אנשים או אף מספר בעלי אינטרסים שונים. כמעט כל מחאה מכילה סתירות בין הקולות השונים. גם במחאה הפשוטה ביותר, כמו מחאת הקוטג׳, הקולות השונים לא מסתדרים זה עם זה. הרי לא כל אחד מאמין באותה תורה כלכלית ובדרך בה יש להביא לירידת מחירי הקוטג׳. על מחאה לא לנסות ולפתור את הסתירות האלו, אלא לעמוד על המתחים ביניהם, להציג תמונה מורכבת של המציאות ולא להמשיך את הסחף ההיסטורי עוד מימי אדם וחווה, של אבחון העולם באמצעות ניגודים בינאריים של טוב ורע (מה שנקרא, לחשוב בצורה ביקורתית). ״המחאה״ של הממשלה והמל״ג כנגד הפערים בין הפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית, לבין המרכז
היהודי־אשכנזי ההגמוני, התעלמה מקול ברור בתוכה – זה של האקדמיה. לא זה של ראשי האוניברסיטאות, אשר בשנת 1993 מחו על ההחלטה לאפשר למכללות להעניק תארים אקדמאים בעקבות הפחד כי המכללות יכרסמו ברווחים שלהם, אלא זה המהווה קולה הראוי של האקדמיה, קול ביקורתי כלפי הכוחות הכלכליים בשוק. כוחות אלו גורמים למכללות, כפי שנשמע בדבריו הצורמים של בידרמן, לזנוח את הרצון למחקר ולמחשבה ביקורתית ולחרוט על דגלן את המילה ״רלוונטיות״, יעני להיות בעלי הפריווילגיה לייצר פנטזיה עבור הסטודנטים, בעיקר אלו מהפריפריה, כי הם אשכרה יצליחו להשיג עבודה בעזרת התואר. פנטזיה זו אמנם מסוגלת להתממש, אך היא הופכת את הסטודנטים לעוד עובדים על פס הייצור, משעבדת אותם לחיים קפיטליסטים נטולי מחשבה ביקורתית.

נקודת ההנחה של הממשלה והמל״ג הייתה שעבור הביזור של מוקדי הכוח האקדמאים בארץ – מהערים הגדולות ועד לפריפריה – צריך לאפשר למוסדות לא מחקריים להעניק תארים אקדמאים. אבל פתיחת מכללות אקדמיות בפריפריה היא בסך הכול זריקת עצם. אז סורי חברי הממשלה והמל״ג, אשכנזים מכובדים, כלב משוגע שזורקים לו עצם לא מתרצה רק מהעצם – הוא עכשיו רודף אחרי הפרה כולה. לכן אני שואל: למה האפשרות לעשות מחקר אקדמי קיימת רק באוניברסיטאות? למה לא להזרים תקציבים על מנת להפוך מכללות נבחרות בפריפריה למוסדות מחקר גם כן? או אולי להחליט על פירוק האוניברסיטאות והקמה של גופי מחקר אקדמאים בנושאים שונים ברחבי הפריפריה? הרי בתור סטודנט למדעי הרוח באוניברסיטת ת״א, לא תרמה לי בשיט העובדה שאת התואר הראשון עשיתי בבניין מדעי הרוח, בזמן שבבניין אחר בקמפוס ישבו סטודנטים למתמטיקה ופתרו משוואות. בכיף הייתי יכול לחשוב על תורות מוסר ולהרגיש את הרוח המלווה את הנוף הגלילי בקרית שמונה, בעוד הסטודנט למתמטיקה מזיע על משוואות בלתי ניתנות לפתרון מול הנופים המדבריים של מצפה רמון.

המחשבה כי תפקידו הראשי של מוסד אקדמי הוא להיות רלוונטי לשוק הכלכלי, היא מעוותת. הרי הכוחות הכלכליים הפועלים היום הם תוצאה של היסטוריה ארוכה של מלחמה על השליטה באמצעי הייצור ובהון החומרי והרוחני, מלחמה המתקיימת כל העת ברמה המקומית – בתרבות מקומית – וברמה הגלובלית – בין אימפריות, ובין האימפריות והקולוניות שלהן. זהו תהליך היסטורי של עשרות אלפי שנים, בו לבעל הכוח נצברת ריבית של הכוח, ריבית העוברת בירושה, בעוד חסרי הכוח ממשיכים להוות עבדים עבור אלו שיש להם. אך אפילו הכוחות הכלכליים האלו לא הצליחו לנצח את הרוח האנושית, אשר ידעה לפני יותר מ-1,100 שנים להקים את האוניברסיטה הראשונה, המוסד האמון בתרבות על מחשבה ביקורתית. לצורך מחשבה זו, האקדמיה איננה יכולה להיות חלק מאותו סחף כלכלי, אלא היא חייבת להישאר מחוץ למשחק, צופה מהצד, אאוטסיידרית מוחלטת. עצם הקיום של מכללות אקדמאיות, החורטות על דגלן רלוונטיות לשוק העבודה ולא מחקר ומחשבה ביקורתית, הוא עוד ניצחון של בעלי הכוח. ניצחון זה מטושטש על ידי אשכנזים שונים עם שמות מפוארים כמו בידרמן או רובינשטיין (שר החינוך בעת מתן האפשרות למכללות להעניק תארים אקדמאים), המתפארים בפתיחת המכללות האקדמאיות בפריפריה.

תפקידה של האקדמיה הוא לא לחשל עובדים אשר יסובבו ברגים במערכת הכלכלית, אלא להיות אמונה על מחקר ועל מחשבה ביקורתית. ההרחבה של ההשכלה האקדמאית לפריפריה, באמצעות מתן אפשרות למכללות אקדמאיות להעניק תארים ראשונים ושניים, לא מצמצת את הפערים בין המרכז לפריפריה אלא מהווה השתלטות של כוחות כלכליים בשוק גם על המוסד האקדמאי במטרה לנצל אוכלוסיות חלשות כלכלית. כך נמשכת התרבות של מיעוט המחמד – ערבי המחמד, מזרחי המחמד וכו׳. כך האשכנזים המפוארים יכולים להגיד ״איזה יופי שיש מרצים ערבים״, ״איזה יופי שיש חוקרים מזרחים״. זאת במקום להעניק גם לפריפריה את האפשרות לקחת חלק מהותי במחקר ובמחשבה הביקורתית בישראל. במקום ללמוד על תורות שונות של מוסר במסגרת לימודי פילוסופיה על אדמת ת״א, הייתי מעדיף לעשות זאת עם אוויר קצת יותר נעים לנשימה, כמו שיש לדוגמה בנהריה או ירוחם. שם לפחות אני לא אאוטסיידר.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.