פתאום קמה אישה / מיכל קדוש

בעודי מתזזת ברחובות תל אביב, מחפשת משהו שרציתי להספיק לקנות כדי להספיק להגיע הביתה כדי להספיק לצאת שוב, עצרתי לשנייה את המרוץ. למה אני תמיד מתחרה בעצמי? מהו קו הסיום? יש בכלל קו סיום? חייבת שתי שניות מחוץ לעצמי, רגע לברוח מהראש שלי. הסתכלתי על מי שהולך לידי: איש עם חליפה הולך בעצבים ונתקע בעץ, בחורה מיואשת עם תג על הדש של החולצה – לא ברור אם היא לפני או אחרי משמרת בסופר־פארם – כמה לובשי מדים, כמה קשישים וכמה פועלי בניין. מיליון הבדלים בין כל אלה: חלק גבוהים, חלק גרים במושב וחלק מזמן ויתרו על להצביע בבחירות. אבל אני בטוחה שיש להם איזה גורם משותף: אף אחד לא נראה מרוצה. ממה הם לא מרוצים?

אולי עבר עליהם יום רע. לכולם יש ימים שהם מעדיפים למחוק. הרי לא דרוש הרבה במדינה החמה שלנו כדי לחטוף סיבוב וזהו, היום גמור. אמנם כמה אנשים באמצע תל אביב הם ממש לא מדגם מייצג של שום דבר שהוא, אבל לא ראיתי איזו שמחה או משהו חיובי אצל כל לובשי החליפות, המדים, התגים וכובעי העבודה. הנה עוד מאפיין משותף לכולם – כולם לובשים ״מדים״, בגדים המבקשים לצעוק את זהותם – החליפה צועקת איש עסקים, לכלוך הצבע על המכנסיים צועק פועל בניין והמדים הצבאיים צועקים אלימות. נראה שבצעקה הזו של הבגדים נמחקת זהותם ומורכבת מחדש כפועלים, כל אחד בתחומו, כל אחד לוקח חלק קטן במפעל של הכלכלה העכשווית.

אני סטודנטית, כלומר אני משלמת הרים של כסף בשביל שיום אחד גם עליי מישהי תסתכל ותזהה את מי שאני לפי בגדיי. כרגע קצת קשה לזהות שאני סטודנטית – בגדיו של הסטודנט נעים בין תצוגת אופנת העילית על המסלול של הבינתחומי לאופנת היד השנייה של סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב. בשביל שיזהו אותי זיהוי חד־משמעי על פי בגדיי, אני צריכה עבודה. עבודה אמתית. כזו של גדולים. של הקומות הגבוהות.

אולי אני נאיבית, בלי הקטע של להאמין בסנטה קלאוס ובפיות, ובכל זאת, בא לי לעבוד במקום שכיף לי בו, במקצוע שכיף לי בו. בגלל זה הלכתי ללמוד את מה שרציתי. כדי להגיע ל״שם״ הזה. לנקודה שבה מישהו יזהה אותי על פי בגדיי. אבל את ההליכה על הגשר שצריך לחצות על מנת לעבור מאופנת הסטודנטים לאופנת הפועלים, הגשר המפריד בין סטודנטים לעבודה בתחום הלימוד שלהם, לא הרבה שרדו כדי לספר.  ואם לא אצליח לחצות את הגשר, כיצד יזהו אותי כפי שאני רוצה?

המשכתי להביט בכל האנשים הללו ברחוב התל אביבי, הולכים וחוזרים ושבים והולכים, מנסים להספיק  להגיע אל קו הסיום. כמוני. החלום פתאום נראה לי ברור – אני רוצה עבודה בה לא ארוץ, אלא אלך. לא ארדוף אחרי השגיות כלכלית, אלא אעשה משהו המשוחרר מכבלי הכלכלה הנוכחיים. ובעיקר, לא אלבש בגדים כולאים, אלא בגדי חירות.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.