מחשבות על השביתה של הסגל זוטר/ יועד צור

מי שמבקש להבין את תמונת המצב העדכנית לגבי הלימודים האקדמיים בישראל, שיביט על שביתת הסגל הזוטר באוניברסיטאות באר שבע, תל אביב וחיפה, שהתקיימה בתחילת שנת הלימודים הנוכחית. מחיקה בלתי מתקבלת על הדעת של זכויות סוציאליות בסיסיות ובעיקר – חוסר היכולת, ואולי גם הנכונות, מצד המל"ג וההנהלות השונות של האוניברסיטאות לנקוט צעדים לשיפור מצבם של אנשי הסגל הזוטר.

בסופו של דבר, כל הסיפור סובב סביב חלוקה תקציבית. הטענה "אין מספיק תקנים" הפכה למנטרה שחוקה בפיהם של מקבלי ההחלטות ודובריהם הזחוחים. מה שלא נקרא במכתבי ההסבר של סגני הרקטורים היא העובדה שהדבר שמכתיב את התקציב הוא מדיניות שעליה חתומים הדרגים הגבוהים, אשר מסרבים לפגוש את ה'אנשים הפשוטים' פנים אל פנים. ממילא, הדרגים הגבוהים מראים את עצמם בציבור רק בימי זיכרון, בעת חלוקת מלגות ומכתבי פתיחת שנה הנשלחים בתפוצה רחבה למייל האוניברסיטאי, אותם אף סטודנט וסטודנטית לא טורחים אפילו לקרוא.

הממונים על המדיניות נמצאים בבעיה: התוצאה של העלאת מספר התקנים והענקת שוויון בתנאים לכל העובדים (במצב הקיים בו האוניברסיטאות הן ציבוריות) היא הענקת קביעות לחוקרים ולמרצים רבים ומתוך כך, קיים חשש להבאת האוניברסיטאות לגירעון עמוק. אך לבעיה זו קודמת בעיה אחרת, והיא אוזלת ידה של האוניברסיטה מול שוק עבודה דינמי, מפתה ומתפתח. ככל שהימים עוברים, המוסד האוניברסיטאי מתקשה יותר ויותר לתת מענה לסטודנטים ולסטודנטיות המבקשים לפתח קריירה, קל וחומר – לממן לעצמם קורת גג. אחת הדרכים בה ביקש המל“ג לתת מענה לבעיה הייתה לפני 25 שנה, אז החליטו הממשלה והמל״ג להכניס לישראל את קונספט המכללות האקדמיות, וזאת על מנת להעניק לאוכלוסיות חלשות כלכלית את האפשרות להשיג תואר ראשון. פתיחת השוק למתחרים נוספים הביאה לכך שעל אף שיותר ויותר אנשים מסוגלים לסיים תואר ראשון, רמת הידע ירדה, עד שעלה השאלה – מדוע צריך בכלל ללמוד? פתיחת השוק לתחרות לא תרמה להאטת התהליך הגלובלי אלא חיזקה והאיצה אותו; זהו תהליך שבו קרנו של התואר יורדת ולא תואמת את צרכיהם של השחקנים בשוק החופשי. המצב בו האוניברסיטאות לא מצליחות להגדיל את מספר הסטודנטים ובכך להגדיל את הכנסותיהן משכר הלימוד, מעמיק את הקושי של האוניברסיטאות לייצר הכנסה משמעותית בנוסף לשכר הלימוד המפוקח. לכן, האוניברסיטאות לא מסוגלות להרשות לעצמן להגדיל את מספר התקנים.

המצב המדיני בישראל הוא של היעדר קבלת החלטות ואימוצה של פריזמה ישנה ומדכאת של מדיניות תגובה ריאקציונרית, כזו שמתעוררת רק בעתות משבר ולא עוסקת בפתרון מבעוד מועד. מצער מאוד שדווקא אלה שאמונים על טיפול באש הלפיד של העשייה המחקרית ועל שימורה, מגלים את פרצופם האמתי – הם עוסקים במספרים ולא באנשים, בכיבוי שרפות ולא בהתוויית דרך. פרצוף חמוץ ומכוער של אטימות וחוסר ראיית הנולד. במקום להתמודד עם שאלות קשות בנוגע לעתידה של האוניברסיטה, עתידם של הסטודנטים ועתידו של עולם המחקר הישראלי (בצלו של חרם כבד וחסר תקדים של אקדמיות מסביב לעולם על האקדמיה הישראלית), הם עסוקים בלברוח ולהתחבא במגדלים המפוארים של הנהלות האוניברסיטה, מסתתרים באובססיה מאחורי מיילים זחוחים שאף אחד לא קורא, ולבסוף, מביאים את הבעיה אל תוך כיתות הלימוד ולמעשה נוטשים את ספינת הניהול ונסים על נפשם במסוק לאי מבטחים בזמן שכל הנוסעים טובעים.

לסיום, המאוכזבים העיקריים מהמצב הנוכחי (שבו שיעורים מבוטלים ושגרת הלימוד מופרת באופן בוטה) הם אנחנו, הסטודנטים. במקום לעמוד לצד מורינו, לשאול, להתעניין, לקרוא ולהבין, רובנו (אף על פי שיש קבוצה לא קטנה של סטודנטים שכן משתתפים במאבק – אבל זה ממש לא מספיק) בוחרים באדישות, בדרך של הפקרות ואמונה ילדותית שדברים נפתרים מעצמם. רבים מהסטודנטים מתביישים לשאול את המרצה השובת שלהם על מה הוא בעצם שובת. חלק מהם בכלל לא מבין מה זה סגל זוטר, אתם יכולים בבקשה להסביר לנו?

כולי תקווה שהטור הקצר הזה יגיע לפתחם של מקבלי ההחלטות. אולי אז יאזרו אומץ וסוף סוף יצדיקו את התארים "רקטור" ו"דיקאן" ושאר השמות המפוצצים. אולי אז הם ינהלו את המשבר, במקום להושיב דוברים ולתת להם מקלדת ורשימות תפוצה. בכל המישורים אנחנו זקוקים למנהיגים ולא לנואמים, למקבלי החלטות קשות, החלטות המתקבלות מתוך התבוננות לטווח הרחוק ולא מתוך הפתרון המהיר, המנחם והפופולרי שמטרתו היא להשאיר אנשים באותו תפקיד, באותו כיסא ולכמה שיותר זמן.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.