ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות / קריסטינה אלבז

עוד כשהייתי בתיכון ידעתי שאלך ללמוד באקדמיה. היה בהחלטה הזו משהו מנחם ומרגיע – לדעת שיש לי חממה בה אעביר כמה שנים עד שאצטרך לקבל החלטות של גדולים. לעיתים הייתי נכנסת לאתרים של אוניברסיטאות ובוחנת את החוגים השונים, את תנאי הקבלה ובעיקר מה מציעים לי לאחר סיום הלימודים – אילו כלים יהיו בחזקתי, איתם אצא לדרך ואתחיל את חיי המקצועיים כאישה צעירה בעולם הגדול. הפנטזיה שגידלו אותי אליה הייתה להרוויח כסף, והרבה. אז מה אם על הדרך הייתי צריכה לוותר על האנושיות שלי ולהפוך לבורג במכונה, לפחות הפנטזיה הזו החליפה עבורי את חרדת הקיום בחרדת הכסף. יותר קל להתמודד עם הפחד מכסף, במקסימום אין. מוות תמיד יש, והרבה יותר מפחיד להתמודד עם מה שיש מאשר עם מה שאין. התפישה הזו השתנתה במהלך התבגרותי. המחשבה על לימודים פרקטיים שיעניקו לי מקצוע וביטחון כלכלי החלה להתערער ולערער, ובמקומה החלה להופיע מחשבה חדשה – ללמוד משהו עבור הנפש, כזה שיעלה לי חיוך על הפנים ולא בהכרח יביא לי צ'ק שמן בסוף החודש. חשבתי שאם אעשה משהו עבור הנפש, הקונפליקט בין כסף למוות יעלם. אז החלטתי לוותר על לימודים קונבנציונאליים בכלכלה הנוכחית, כגון עריכת דין או מנהל עסקים, וללכת ללמוד עיצוב. אני הולכת בעולם עם תהייה מדממת – האם לוותר על האנושיות שלי ולעבוד במקצוע שיניב לי כסף, או לתחזק את הנפש ולהפוך את העולם למקום יפה יותר?

במונח כלכלה אני לא מתכוונת רק לאופן בו מתבצע סחר חליפין של דף נייר או מספר במחשב עבור מוצר צריכה, אלא לסחר חליפין בכל דבר שהוא. את המחשבה השולטת בכלכלת הרעיונות היום מנצלת גם האקדמיה, המבקשת להעניק לי את הביטחון המרגיע בדמות בית בו אני יכולה לגור מספר שנים עד שאעמוד על רגליי מבחינה כלכלית, ובתמורה מבקשת ממני מזוודות כבדות מפוצצות בכסף. האקדמיה מוסיפה לעוגה הזו את הדובדבן שבקצפת הקרוי בשמו המסחרי: ״סט של כלים״. אבל בתור המרדנית הקטנה שאני, החלטתי לעשות זין לכלכלת הרעיונות ולהחליף את הרעיון המבטיח להעניק לי חשבון בנק גבוה – ולכן גם חיים ללא לחצים בחזה – ולעסוק בעשייה אסתטית. אני לא מבקשת לגרום למהפכה, רק להפוך את העולם המכוער של כלכלת הרעיונות הנוכחית למקום קצת יותר יפה.

 עולם העיצוב (על כל תחומיו) הינו עולם הפכפך. להיכנס בביטחון אל העולם הזה היא משימה בלתי אפשרית. זהו עולם בעל מעט מאוד היצע והמון בוגרים המסיימים בכל שנה ברחבי הארץ והעולם. כאשר הביקוש עולה על ההיצע, מגיעה הידיעה שעכשיו אני הולכת להשקיע ארבע שנים מחיי במקצוע שייתכן ולא אמצא בו עבודה. זה מבהיל בטירוף, אבל הפחד מחוסר תעסוקה מבעית פחות מפחד הקיום האותנטי שלי. שוב, יותר מפחיד להתמודד עם מה שאין מאשר עם מה שיש. אך למרות כל אלו, משפט אחד מאוסף המנטרות שאספתי במהלך השנים נחקק בזיכרוני ומהווה עבורי נקודת מפנה בהחלטה הגורלית אם להרוויח כסף או להיות הצ׳ה גווארה הבא ולעצב בגדים עבור גוצ׳י – "אם את אוהבת את המקצוע אשר בחרת ללמוד ואת נהנית ממנו בכל בוקר, את תמצאי עבודה בכל מצב". וכך, נפוחה מהפנטזיה שייצרתי לעצמי, התחלתי את המסלול המפרך של לימודי העיצוב.

אז למה על סטודנט לבחור מרצונו החופשי ללמוד מקצוע בו מעבר לשכר הלימוד הגבוה, גם ההוצאות במהלך הלימודים משתוות לאלו שהמדינה מוציאה על ביטחון? הפרדוקס הוא שבזמן שהמדינה מוציאה את כספי הציבור על צוללות סקסיות שנראות טוב בטלוויזיה ומתיימרות להעניק לי תחושת ביטחון (אבל אפילו הצוללות האלו מתחבאות מתחת לפני השחיתות של ביבי), ההוצאות הכספיות שלי, שנעשות על מנת להפוך את העולם למקום יפה יותר, דווקא מכרסמות בתחושת הביטחון שלי. התשובה לשאלה למה על סטודנט לבחור ללמוד עיצוב או אמנות היא כפולה: כמובן האהבה למקצוע, אך גם הפנטזיה שבסוף אמצא עבודה. זהו מעין ביטחון עצמי חסר כל ביסוס אשר מחזיק אותי עם הראש מעל המים. בכל פעם ששאלו אותי ״במה תעבדי כשתסיימי את התואר?״, עניתי שאני לא יודעת. אבל, אני לא יודעת, לא כי אני לא בטוחה בכך שאמצא עבודה, אלא מכיוון שהאפשרויות שלנו היום הן בלתי מוגבלות ואני יכולה לעשות כל מה שאני פאקינג רוצה.

בעולם של היום, ההגבלה על אפשריות התעסוקה נעלמה בעקבות ריבוי אין סופי של אפשרויות. הפחד החדש שנוצר הוא למצוא את עצמך בלי כלום בתוך עולם של אפשרויות בלתי מוגבלות.

בכך שהאקדמיה מתעלמת כמעט לחלוטין מחיי היום יום של הסטודנט, בהם, להפתעתם הגדולה של מנהלי האוניברסיטאות, אני אשכרה נאלצת לעבוד בשביל לחיות (מי היה מאמין?!), היא איבדה את מקומה החברתי כמוסד המבקש לפתח את המחשבה הביקורתית על עולמנו. יש לראות באקדמיה כלי ותו לא. אין לתלות בה תקווה שהיא תהווה קן ממנו אוכל לפרוש כנפיים ולעוף. הכלים אותם רכשתי בהמון כסף בלימודי העיצוב לא קשורים לתוכן של שוק העיצוב, אלא הם כלים פרקטיים: למדתי לתת ולקבל ביקורת, לערער על כל דבר הקיים בעולם, לקחת סיכונים ואפילו להתרסק. למדתי לחשוב מחוץ לקופסה ולמצוא פתרון לכל בעיה. קיבלתי כלים כיצד לחשוב בתור מעצבת.

וכך עלינו לראות את האקדמיה, כמוסד המבגר אותנו, המלמד אותנו לחשוב, לבחון ולערער על הנעשה סביבנו, ולא כמוסד שכל מטרתו היא להעניק תעודה ומקצוע. אדם שלא ידע לקחת את הכלים אשר רכש באקדמיה ולהתאימם לעולם התעסוקה המשתנה, לא ישרוד. היום לא די להגיד ״אני עורכת דין״, אלא יש ללמוד לחשוב בצורה חדשנית, לבחון את ההרגלים הישנים מחדש ולשנות אותם בהתאם. בקיצור לדעת לעשות זין למערכת ולעשות בה מהפכה. היום אין זה משנה מהו המקצוע אותו לומדים – מקצוע לנפש או מקצוע לכיס – אלא מה עושים עם אותו הידע. האקדמיה יכולה להעניק כלים למקצוע, אך כל השאר תלוי בנו. בשביל להילחם בפחד לא למצוא את עצמך בעולם בו האפשרויות בלתי מוגבלות, צריך לדעת לחשוב על העולם ולא על האפשרויות הקיימות בו. מחשבה על האפשרויות הבלתי נגמרות הרי לא תסתיים לעולם.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.