בואו נדבר על אלימות נגד נשים/ מיה ברשישת

השנה היא 2018. אנחנו חיים בתקופה שמתאפיינת בקדמה, מותרות והתפתחות מתמדת. הגענו לעידן שמקדש את הדמוקרטיה ושם במרכז את זכויות האדם. אנחנו עסוקים בלפתח המצאות שימקסמו את הנוחיות שלנו. כמעט ונדמה כאילו כבר אין סיבה לדאגה ולא קיים דבר שהאנושות לא יכולה להשיג. אז איך זה יתכן שבחברה כזו מתקדמת, בשנת 2018, במדינת ישראל הדמוקרטית שביטחון אזרחיה נמצא במעלה הראשונה, 20 נשים בממוצע נרצחות בשנה? ואיך קורה שהמצב הזה פשוט מתקבל כמעין גזירת גורל שאין מה לעשות נגדה?

השנה נרצחו בינתיים כ-22 נשים על רקע מגדרי. אנחנו מכירים את זה בתקשורת כ-"רצח על כבוד המשפחה" או "רצח על רקע רומנטי". שתי כותרות נוחות שתוחמות את התופעה בגבולות בהם אנחנו לא צריכים להתעמת איתה. רצח על כבוד המשפחה מצלצל כתופעה תרבותית שמתרחשת במגזר הפלסטיני בלבד, ולא נוגעת לנו. מה עם רצח על רקע רומנטי? לרגע כמעט אפשר לטעות במחשבה שמדובר בוויכוח אוהבים תמים ולשכוח שמדובר באוקסימורון מוחלט. מערכות יחסים אלימות לא צריכות לעבור רומנטיזציה, אין שום דבר רומנטי ברצח.

ראשית אגש למינוח. רצח נשים הוא רצח על רקע מגדרי. אנחנו מבדילים את רצח הנשים הללו מרצח של גברים לא מכיוון שהוא מתרחש יותר ככלל, אלא מכיוון שהוא מתרחש בקונטקסט חברתי מאד מסוים בו אישה נרצחת על רקע היותה אישה. מדובר ברצח שמתרחש בחברה פטריארכלית ונובע ממנה. חברה בה מעמדה החברתי של האישה אינו שווה לזה של הגבר. חברה בה אישה נדרשת להיות צייתנית וכנועה. חברה שהיא חלק מרצף היסטורי בו במשך אלפי שנים התא המשפחתי נשלט על ידי הגבר. ואכן, בפועל, מעמד חברתי זה מתבטא בממדים אלה של פגיעה בנשים. ובכל זאת, למרות שמדובר בתופעה כה נרחבת שמאיימת על בטחונה הבסיסי של כ-51% מהחברה, היא עדיין נדחקת שוב ושוב לשולי התודעה החברתית. עדיין נראה שתמיד יהיה משהו חשוב ממנה, בוער ממנה ודחוף ממנה.

המונח "טרור מגדרי" שנשמע בהקשר של התופעה נוטה לעורר סלידה וזלזול. זה? טרור? ואכן, אנחנו רגילים שטרור זה אוטובוסים מתפוצצים, סכינים ברחובות ומלחמה בפתח. המונח מוקצה ושמור לתחום הלאומי בלבד. אבל מה משמעותו האמתית? נרצחת אחת בממוצע כל שבועיים, זה לא טרור? נשים וילדים שחיים בפחד יומיומי בתא המשפחתי הקרוב ביותר שלהם? בעשור האחרון, שכלל במהלכו את אינתיפאדת הסכינים, נרצחו בפעולות איבה כ18.2 אנשים בשנה בממוצע (עפ"י נתוני מכון המחקר והמידע של הכנסת). בהתאם, ערך הביטחון הלאומי מקודש. מהלכים מדיניים וביטחוניים הרי גורל ננקטו בעקבות הנתונים הללו.

אז בואו נצלול רגע ונראה מה עשתה הממשלה בכדי לנסות ולהתמודד עם תופעה רצחנית שבעשור האחרון התעלתה בממדי קורבנותיה אפילו על טרור פיגועי האיבה. ביוני 2017, לאחר גל מקרי רצח נשים ומחאות ברחבי הארץ, אישרה ועדת השרים תכנית לאומית נגד אלימות במשפחה. אך זאת מבלי לתקצב את התכנית. כעבור יותר משנה של דממה ב-25.10.18 החל גל מחאה נוסף לאחר שני מקרי רצח נוספים תוך שבוע אחד. והנה יצאה הממשלה בהצהרה משמחת: "תוך שבועיים יועברו התקציבים!". אך עד היום לא קרה דבר, מאז עבר חודש, והתקציבים לא הועברו מעולם. בינתיים, שתי נשים נוספות נרצחו. ביום רביעי האחרון ה-22.11.18, עלתה להצבעה הצעה לוועדת חקירה פרלמנטרית שתבדוק מדוע לא הוקצו הכספים שהובטחו. ההצעה נדחתה לאחר שכל חברי וחברות הקואליציה הצביעו נגדה.

לרגל חודש המאבק באלימות כלפי נשים השתתפנו, ארגון לוט"ם וארגון תזכור, במספר ועדות בכנסת בהן עלו נתונים רבים וחשובים. למשל, גילינו שיותר מ-50% מהנרצחות התלוננו לפני הרצח והיו מוכרות למוסדות המדינה. 10 נשים שאת חייהן היה ניתן להציל רק השנה, ובכל שנה. לכן מסיבה זו אנחנו, הפעילות הפמיניסטיות וארגוני הנשים ברחבי הארץ מוחות. אך במשפט זה מסתתרת בעייתיות שורשית ועמוקה, שאולי מסבירה במעט את חוסר המענה העיקש לתופעה. לא מדובר במחאה נישתית שנוגעת רק לנשים. מדובר בחיי אדם. בחצי מאוכלוסיית החברה. ערך חיינו הוא אובייקטיבי וחד משמעי. המחאה הזו שייכת לכולנו, גם לכם, הגברים. יתרה מכך. גם בינינו, הנשים, קיים פילוג. בניגוד לאוכלוסיות מוחלשות אחרות איננו מיעוט מספרי, וכך קורה שמחאה נשית מאוחדת היא יעד קשה בהרבה להשגה. נשים מפוזרות בכל קצות החברה ולעתים לא מזדהות עם נשים אחרות שחיות מציאות חיים שונה בתכלית. כך קורה שתופעת רצח הנשים נראית לרבות ולרבים מאתנו רחוקה ומנותקת. מעין מאבק שאינו שלנו, קרב של אחרות להילחם. אך למעשה, אין אחת שבטוחה ומוגנת מהתופעה הזו. זה קורה לנשים מכל המגזרים ומכל המעמדות הסוציו-אקונומיים.

חברה בה 20 נשים נרצחות בשנה היא חברה שמתאפיינת באלימות קשה כלפי נשים. נקודה. מקרי הרצח אלו רק מקרי הקיצון. רק תנסו לתאר לעצמכם כמה אלימות כלפי נשים, אלימות במשפחה, אלימות כלכלית ואלימות מינית מתרחשת במדינה בה ישנם 20 מקרי קצה בשנה שמגיעים עד לכדי רצח. מדובר במצב חירום שצריך לבעור בכולנו. בממדי אלימות שאסור לנו לשתוק עליהם. עלינו לצאת למלחמה על החיים של אחיותינו, ועלינו לעשות זאת עכשיו.

*מיה ברשישת, פעילה פמיניסטית, ממקימות ארגון לוט"ם (היחידה ללוחמה בטרור המגדרי), וממארגנות צעדת השרמוטות בירושלים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.