פיס/ יעל רפ

" ו' הישנה " הם קוראים לזה, כדי לא להרתיע את הסטודנטים שמגיעים מהבועה הבורגנית שלהם במרכז הארץ, שלא מבינים שהם שוכרים דירה בתחתית של המדינה. אני מרגישה שהסטודנטים חיים פה כמה שנים מהחיים שלהם בלי להבין באמת איפה הם נמצאים. השותפים שלי מצאו את הדירה עוד כשהייתי בהודו. לא היה לי אז אכפת איך תיראה הדירה, חשבתי שהעיקר שיהיה לי איפה לגור כשאני אנחת מהמזרח ישר ללימודים. אני מודה שכמות הלכלוך בחדר מדרגות הכניסה אותי להלם אפילו אחרי הודו. אבל מהר מאוד למדתי לאהוב את הזוהמה הזאת בדרך לדירה. לזהות את הג'וק והעכבר המוכרים בקומה השלישית שמסמנים לי לא להתייאש, כי עוד כמה מדרגות ואגיע לדירה. למדתי גם לחבב את החתול הנודניק שגר בחדר מדרגות. לילה אחד כשחזרתי שיכורה אפילו ליטפתי אותו כשהוא בא להתחכך בי, הרגשתי שגם הוא, זקוק לאהבה. בבקרים כשהייתי הולכת בדרך לאוניברסיטה ראיתי את הנרקומנית השכונתית צועקת. אבל כשסיפרתי לחברים מהלימודים שבוקר אחד היא צעקה "מה נראה להם שהם בונים אוניברסיטה באמצע שכונה של עניים" גיליתי שאף אחד חוץ ממני לא שם לב אליה מעולם. אבל לא רק אליה הם לא שמו לב, גם לשאר הזקנות שאוספות בקבוקים ורבות עם הפקחית באוטובוס בגלל שאין להם שני שקלים לשלם על כרטיס. שכונה ו' הישנה היא בעצם גם שכונה ד' ומתקיימים שני מרקמי חיים מקבילים ומנותקים לגמרי. התושבים נוסעים באוטובוסים והמכוניות החונות הן של סטודנטים מהמרכז. כשחוצים את הכביש למרכז המסחרי ממול, אחרי המעבר חצייה בו ההומלס הקבוע אוסף מטבעות ברמזור, מגלים עולם שונה לגמרי, עולם נטול סטודנטים. מרכז מסחרי בו נראה כאילו הזמן עצר מלכת. קיוסקים ומכולות קטנות, דוכני פלאפל שסביבם כיסאות פלסטיק כתומים ומוכתמים וחנות קטנטנה של כלי עבודה שעמוסה בכלי בית.

הניסיונות שלי למצוא עבודה ברינגלבלום עלו בתוהו, עברתי בין בר למסעדה לשווא. כך מצאתי את עצמי הולכת לעבוד במקום הכי שוקק חיים במרכז המסחרי הבאר שבעי, הדוכן של מפעל הפיס. זקנים בבגדים מרופטים, נרקומנים וילדים משועממים עומדים בתור של הדוכן. חולמים על עתיד טוב יותר. נשים מבוגרות מחייכות אלי בפה מלא שיניים רקובות, רוצות לקנות מנוי. הפכתי למוכרת של חלומות לאנשים שאיבדו את התקווה מזמן. האור מלא הציפייה בעיניים שלהם, בזמן שמילאו טופס או כשגירדו כרטיס ריגש אותי בכל פעם מחדש. מכרתי להם חלומות והם קנו. גיליתי שיש כל כך הרבה אנשים בודדים בעולם, אנשים שרק רוצים מישהו לדבר אתו, לספר לו את הסיפור שלהם. הפכתי לאוזן הקשבת של שכונה ד' והלקוחות היו יושבים איתי ומספרים לי הכל. על הבת שהתארסה, על המכות מהבעל השיכור ועל החובות שנכנסו אליהם. אחרי שהייתי מסיימת לעבוד הייתי הולכת לשבת לבירה עם חברות מהלימודים. לשמוע את עצמנו מתבכיינות על העבודות שקיבלנו, על המתרגלים ועל הבחור שלא הלך אתו הפעם.

באחד הימים כשפיהקתי בשעמום מול הפייסבוק הוא לפתע הופיע, מלמל משהו. אדם מבוגר מאוד בבגדים בלויים, כיפה גדולה על הראש וזקן לבן וארוך. מיד ידעתי שהוא נביא. אני יודעת שיש אנשים שלא ידעו לזהות נביא כשהם פוגשים אותו. מזל שאני ידעתי שהוא לא סתם עוד הומלס. אבל במציאות של שכונה ד', כשסוף סוף הבנתי מה הוא ממלמל, הוא בסך הכל שאל אם יש לי חבר. כששיקרתי שכן הוא הלך בבושת פנים. אבל אחרי דקה הוא חזר, הוציא שזיף מיובש משקית ניילון מפוררת, כמו פרס ניחומים על כך שאהבתנו הגדולה לא יכולה להתממש. באותו הרגע הבנתי שאולי גם אני הפכתי לתושבת שכונה ד', כזאת שנאחזת בחלומות לא מציאותיים. על בשורה טובה שתנחת עליך פתאום ותשנה את המציאות ברגע.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.