אימא ואני בדרך לשוק בצלאל. קבענו לעשות יום כיף היום. אימא מתה על השוק. בכלל על כל האזור הזה. במיוחד על הצומת של קינג ג‘ורג'-אלנבי-שינקין. הפלאפל שאימא הכי אוהבת נמצא שם, הדוכן נעליים בו כל זוג במאה שקל, הבסטה של הארנקים והתיקים. כל מה שהיא צריכה. אין על השוק הזה, אין! כל היום אימא יכולה לבלות שם, ואני בטוחה שהיא גם עושה את זה. בסתר. בלי לגלות לאף אחד.

"עונש להיכנס לעיר הזאת עם אוטו. עונש! אני אומרת לך היינו צריכות לקחת אוטובוס. אין אין אנחנו לא נמצא חניה. אני אומרת לך בסוף אנחנו נסתובב ונחזור הביתה. אין סיכוי למצוא חניה בעיר הזאת. עונש! פשוט עונש".

שום דבר לא ירגיע את אימא עכשיו. אין עם מי לדבר עד שהיא תמצא חניה. פשוט אין. אני לא אומרת כלום.

"תראי תראי תראי! איזה מזל אני אומרת לך. ראית את זה?! הוא בדיוק יצא. יותר מזל משכל יש לנו! יותר מזל משכל! רק מאמאל'ה תסתכלי על השלטים לראות שלא יגררו לנו את האוטו, אני לא יודעת אם אפשר לחנות כאן אני…“

תמיד אנחנו מוצאות חניה בטשרניחובסקי וכל פעם אימא מופתעת ומתרגשת מחדש, כאילו זכינו בלוטו של איזה שני מיליון שקל.

"רגע רגע רגע אולי בצד הזה זה רק לדיירי הרחוב? ידעתי. אחחח איזה חרא. חרא! פשוט עונש העיר הזאת. מאמאל‘ה תעשי לי טובה, תבדקי מאמא'לה את השלטים, אני לא יודעת…" "אימא הכול בסדר, עד שבע אפשר לחנות“. "סימה סיפרה לי לפני שלושה ימים היא חנתה בתל אביב, אין שלט אין כלום פאחח- דוח מאתיים חמישים שקל. וסימה לא טיפשה“. ”אימא, כולם יכולים לחנות כאן עכשיו. רק משבע זה לדיירי הרחוב. בואי נראה. מה השעה עכשיו? שתיים עשרה וחצי. לא נראה לי נהיה כאן עד שבע. את רוצה להיות כאן עד שבע?!" אימא נשענת לכיווני ומוחצת לי את היד כדי להוציא את הפנגו מתא הכפפות. "תל אביב, תל אביב… את זוכרת את המספר מאמא‘לה? הנה אפס שלוש, שלוש שעות …"

על המושב האחורי יושבת המצחייה הגדולה והלבנה של אימא. היא ענקית, כי צריך להסתיר את כל הנמשים שלה. זה מה שהרופא עור תמיד אומר. הוא לא רוצה לשרוף לה את כולם. אימא שמה את המצחייה על הראש ונותנת לתלתלים לקפץ לכל עבר. זה מה שטוב במצחייה. התלתלים יכולים לנשום. היא טורקת את הדלת של האוטו בלי לשים לב ומתחילה ללכת מהר, כאילו אם לא נלך מהר השוק יברח. פוף יעלם.

"קפה או פלאפל?" עיניה הכחולות והקטנות של אימא מסתכלות עלי במבט חד ומכוון מטרה. רק עליי הן מסתכלות. אני מסתכלת עליה בחזרה, וכעבור רגע חיוך קטן מתחיל לעלות לי על השפתיים, בלי שאני מתכוונת. אימא מבסוטה ממני. "יאללה לפלאפל!"

"מה שלומך היום?!" אימא נכנסת לפלאפל וצועקת על המוכר המסכן עוד מהכניסה. כולם מסתכלים עלינו. אני עומדת מאחוריה, סמוקה ומבוישת. המוכר לא באמת מכיר אותה, וגם היא לא אותו. ובכל זאת היא מסתחבקת  כאילו זה דוד שמעון השמן. "פלאפל טרי יש לכם?! ישר מהשמן אני רוצה! לא מאלה שעומדים פה מסכנים. תראה איך הם נראים". צחוק גדול מרעיד את הדוכן. אימא מסתכלת עלי בעיניים האלה שלה. קורנות מאושר. היא לא שמה לב בכלל שהיא דחפה את הזקן שעמד לפנינו. "כמה דקות גברת יוצאת נגלה חדשה ורגע האדון כאן היה לפנייך קצת סבלנות. כן אדוני מה אתה רוצה בבקשה?"

הזקן נועץ את מבטו באימא ואחר כך בי. אני רוצה להגיד לו סליחה אבל אני מתביישת ממנו. עיניי מסתכלות עליו במבט מסכן מלא חרטה. מקווה שהוא הבין. אני מתכנסת בתוך עצמי. לא מסתכלת על אף אחד אחר. הולכת באלגנטיות לקצה של החנות. אסור שידעו שאני הבת שלה. 

"מאמאל'ה!" היא צועקת לי כאילו אני בצד השני של הרחוב. "את רוצה מנה או חצי מנה?" אני לא עונה, מנסה לשמור על פרופיל נמוך כדי שלא יגלו. אבל כולם יודעים שאני הבת של אימא. נועצים בנו את המבטים שלהם מהרגע שנכנסנו.

אני חוזרת לאימא בלי להגיד כלום. רק כשאני מאוד קרובה יוצא לי בלחש "חצי מנה". מישהו צריך להוריד את הטונים פה. "מאמאל'ה הדוד כאן לא שמע אותך, וגם אני לא. יותר חזק לדבר".
הדם עולה לי לראש.

"חצי מנה בבקשה", אני אומרת בכניעה. "ותשים לה הרבה צ'יפס כזה עגול! נכון שאת אוהבת צ'יפס? שים שים ככה ארבע חמש". "אמא…" אני רוצה לצאת מכאן. אני שונאת פלאפל.

"תגידי איך יצא לך בת כזאת עדינה ושקטה אה?" אני מסתכלת עליו ועוד יותר מתעצבנת. הם פתחו עליי חזית משותפת. מי אתה שתחליט שאני עדינה ושקטה?! אתה לא מכיר אותי בכלל. יאללה יאללה שימשיך לדבר ככה עם אנשים שהוא לא מכיר. אבל איתי?! לא לא לא. לא מרשה. עדינה ושקטה עאלק. הערס הכי גדול יהפוך להיות עדינה ושקטה ליד אימא. טוב זאת לא חוכמה, זה לא כוחות.

"זה מאבא שלה לא ממני", אימא צוחקת וכולם צוחקים יחד איתה. עוד מעט היא תשתחווה, הווילון האדום ייסגר וכולם ימחאו לה כפיים. יצעקו לה בראבו בעמידה.

"בבקשה, חצי מנה ועוד חצי מנה עם הרבה צ‘יפס. שמונה עשרה שקל". אימא לוקחת את המנה ובודקת שיש בה מספיק צ'יפס. היא מרוצה. המוכר עבר את המבחן. היא פותחת את הארנק ונותנת לו עשרים שקל. "לא צריך עודף לא צריך. תודה לך! בואי מאמאל'ה בואי נלך לשבת שם בחוץ בספסל בשמש". אני הולכת אחריה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.