פסטיבל סרטי סטודנטים הבינלאומי בתל-אביב – שווה לצאת, לבוא, לשבת, לראות / אמיר פרץ

התחרות הישראלית, במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בתל אביב, מציגה השנה סרטים בעלי נקודות מבט מורכבות ומעניינות על חיי הסטודנטים. היוצרים השונים נשמעים לרחש הנע בתוכם ללא מעצור – לייצר דימוי עבור מבטם של אחרים, עבור אלו הסובבים אותם, עבור אלו המרכיבים את חייהם. בנוסף, הם נענים לדרישת הצופה מסרטי סטודנטים – כאשר אנחנו בוחרים איזה סרט לראות, אנחנו מתעניינים בנושא הסרט, בז׳אנר, מי השחקנים, מי הבמאים. לפי פרטים אלו אנחנו מפתחים ציפיות. ללכת לראות סרט אימה בלי הרוגים זאת המקבילה הקולנועית לאכילת סלט במקדונלד'ס. אז אילו ציפיות מתפתחות מסרטי סטודנטים? במה אנחנו מצפים שהם יעסקו?

יש המסתכלים על סטודנטים בשנות העשרים לחייהם כאנשים בוגרים. אז לא. סטודנטים צעירים נמצאים בשיא קשיי ההתבגרות. לא רק שהם מורדים בכל מה שזז, הם עוד חמושים בתאוריות אקדמיות כשידם קלה על ההדק. הציפייה הנוצרת מסרטי סטודנטים היא מרידה בסביבת חייהם. אני מקווה שאין לכם בעיה עם ארוחה עתירת קלוריות, כי בפסטיבל השנה לא תאכלו סלט. הסרטים השונים, המוצגים בתחרות הישראלית, פותחים שולחן מגוון בעל מטעמים שונים, שאחד הבולטים בהם הוא העיסוק בחוויות ההתבגרות והיציאה לעולם הגדול. חלק זה בשולחן מנהל את הוויכוחים הפוליטיים הסוערים ביותר; שם אפשר למצוא שלושה יוצרים צעירים, העוסקים, כל אחד בדרכו, בסביבתם המשפחתית ובחוויות הילדות, אך מרחיבים את התנועה של הרגשות והזיכרונות החוצה, אל מעבר לשולחן המשפחה הפרטי שלהם, אל הסביבה החברתית בה הם גדלו. שלושה סרטים עלילתיים אלה הם אסא בן 13 (סלי אלימלך, מכללת ספיר, 30 דק'), במקומו (אופיר פלדמן, אוני' ת"א, 23 דק'), וילדה (דריה טורצקי, אוני' ת"א, 23 דק').

התנועה כלפי חוץ של מה שאנו מחזיקים בפנים היא התנועה של האמנות – האמנות מעניקה דימוי לפנימי, מנגישה אותו למבטם של האחרים. אך עבור אמנות טובה, תנועה זו לא מספיקה. נדרש גם להעניק עניין בתנועה, להעניק נקודת מבט חדשה על התנועה עצמה ועל הנושאים בהם היא עוסקת. שלושת הסרטים הקולניים סביב שולחן פסטיבל הסרטים עושים בדיוק  זאת.

 סרטה של אלימלך עוקב אחר אסא, בן למשפחה חרדית, ביום שקודם לבר המצווה שלו. אמו נפטרה, אירוע שמקשה על אמונתו, קושי שמגיע לשיאו לקראת טקס החניכה אל תוך החברה. אסא מתפתה למרוד, אבל גם מגלה הבנה לקושי של אביו עם מותה של אשתו. עיירת הפיתוח בדרום הארץ, בה הסרט מתרחש, מהווה מרחב אשר אמנם מקשה במידה על מרידתו של אסא, אך בו בזמן הוא זה המאפשר לו להשיג ניצחונות קטנים, זאת באמצעות דמות שמהווה תחליף לאח גדול, שעושה קומבינות קטנות בעיר. הסרט לא נענה למרידה מוחלטת או להיקבעות במקום, אלא מראה את המורכבות בהתבגרותו של אסא – הסדק באמונה והרצון למרוד יחד עם מתן הכבוד וההערכה לאביו, אשר אמנם מייצג עבורו את החברה הדתית, אך גם את יכולת ההתמודדות עם מות אמו.

סרטו של פלדמן, לעומת זאת, הוא בעל אמירה חד משמעית – שאיפתו של האדם הפלסטיני בישראל להיות בנעליו של היהודי. הקנאה בעתיד הבטוח יחסית ובשליטה על האדמה, היא רק חלק ממגוון הרגשות העולים בסרט. קנאה זו מגיעה למרות עברו הקשה של העם היהודי והאבדות הקשות שהוא ספג בדרך. השאיפה להיות בנעליו של היהודי מתנגשת בסרט עם שאיפת המשפחה, שבסך הכול מעוניינת בחיים טובים ונוחים עבור בנם, עומר. מוחמד בכרי, המגלם את אביו של עומר, מוצב בסצנות בהן ההתרחשות היא דלה אך הדרמה אינטנסיבית, כך שנוכחותו מוסיפה פאתוס מעניין. בנוסף, בכרי בעצמו, כשחקן ויוצר פלסטיני, מהווה דמות רוחנית בתודעה הלאומית הפלסטינית. הסרט, אם כן, בוחן את ההתמודדות של הצעיר הפלסטיני בישראל עם משפחתו, כאשר ברקע נמצאת השאיפה לביטחון כלשהו במוצאו, בתרבותו, בעברו המשפחתי.

ילדה – סרטה של טורצקי – מכיל מורכבות אסתטית, המתכתבת עם נושא הסרט ומייצרת רבדים רבים ומגוונים. הסרט עוקב אחר אישה (או שיש להגיד ילדה) אוקראינית בת 27, המעוניינת לעזוב את מדינתה. על מנת לעשות זאת, היא נדרשת לחתימת הוריה, אותם היא לא מכירה. העובדה כי לדמויות אין שמות מוסיפה לניכור הכללי המורגש בסרט. אביה שיכור, חי בשכונה עניה המתועדת מגבוה, בצילומים בהם בנייני השכונה לפעמים ממלאים את המסך כולו ומקנים תחושה של חומה שבלתי אפשרי לפרוץ. אביה עוד מבקש להעניק יופי אסתטי כלשהו לסביבתו הדלה באמצעות הנגינה בפסנתר, נגינה אשר אמנם מרגישה תחילה מנוכרת לסביבתה, אך לבסוף חושפת דרמה אדירה המתבטאת ברגשות הבת ואביה. כל זה לא מרצה את הבת ולא משכנע אותה להישאר, והיא דורשת מהאב לחתום על המסמך. עבורה יש ביניהם עוד מרחק עצום: הם לא מכירים, ואי-ידיעתה של הבת לנגן בפסנתר מתסכל את אביה. למרות זאת, הבת מגיעה להבנה של חייו ואף מצליחה לראות את המורכבות שבחייה, בחייו ובשזירה שלהם ביחד.

סרטים אלו ואחרים מתעלים על הציפיות ומצליחים להציג מורכבות, שלעיתים עוד בוסרית בסרטי סטודנטים רבים. תארו לכם את התרחיש הבא: יום חמישי בערב, אתם אחרי יום עבודה ארוך ולמי יש כוח עכשיו ללכת לראות סרטי סטודנטים. היציאה מהבית יכולה להרגיש כמו ריצת מרתון. אבל זה היופי בקולנוע – עוברים מישיבה בבית לישיבה במקום אחר ועוד עם מזגן ואפילו איזה סרט נחמד שמתנגן ברקע. מה רע? ואם לסרט יש מה להגיד על היציאה של היוצר מביתו, מסביבתו, אז בכלל הכול מתיישב מושלם.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.