שיעור על ספרות ילדים / איה סיני

אני רוצה לדבר על ספרות ילדים. מעבר להעשרת השפה והגברת כושר הריכוז, ספר ילדים משמש גם כלי חזק להכנסת ילדות וילדים אל התרבות. דרך דילמה עליה יש להתגבר, ילדים וילדות לומדים על יחסים חברתיים ודרכי ההליכה בעולם.

ספר הילדים "הדודה מיכל" של הסופר, המוכר והמצליח, מאיר שלו, הוא דוגמה לספר ילדים מלא בתכנים למבוגרים. ערב אחד, בעודי מקריאה אותו לילדיי לפני השינה, נהנית מהאיורים היפים של יוסי אבולעפיה, מגחכת מהבדיחות, מרגישה שאני חושפת אותם לספרות טובה של מיטב כותבי הארץ, עצרתי להקשיב לעצמי:

…"לָמָּה לֹא תִּשְׁבִּי בַּשֶּׁקֶט וּתְצַיְּרִי לְאִימוּש צִיּוּר נֶחְמָד בָּעִפָּרוֹן?" או "מִי יִתְחַתֵּן עִם בַּחוּרָה עִם כָּל כָּךְ הַרְבֵּה צַלָּקוֹת?"..

מה? רק רגע, אני מלמדת את ילדיי כאלה דברים?!

לאחרונה קראתי בעיתון (מוסף "הארץ" 4.4.18) שלל דעות על הספר ״לוליטה׳״ מאת ולדימיר נבוקוב. הספר עוסק במערכת יחסים מעוותת בין גבר פדופיל לילדה צעירה ונמצא במרכזו של דיון סוער על צנזורה של אמנות. אחת הטענות המרכזיות של המתנגדים לצנזורה היא שהסטייה מקורה במציאות ואינה בדייה, כך שלא יעזור להסתיר את התופעה, לא נעימה ככל שתהייה. יתרה מזאת, הניסיון להעלמתה של התופעה גוזל את הכוח ממי שכבר נפגעה ממנה.

אמנם טיעון זה הוא נכון, אבל זה לא אומר שהוא נכון תמיד. יש הבדל בין ילדות לנשים. כהורות, כדאי לזכור שמכלול החוויות והדימויים שילדינו רואים, מציירים עבורם תמונה מורכבת ולאו דווקא קוהרנטית, של מציאות נורמטיבית והנמצא מחוץ לה. אותם דימויים, המובעים באמנות, הם המרכיבים את תמונת החברה עבור הילד/ה ונהפכים לחלק מהנפש.

זה נורא לא בוהמי לומר בקול רם, אבל כן, יש מקום לצנזורה תרבותית, במיוחד כאשר מדובר בילדות צעירות. כאשר קהל הספר הוא קהל צעיר ונח להטמעת רשמים, חסר חוש ביקורת, שטרם סיים להתעצב, עלינו לחשוב בקפידה למה ראוי שייחשף ולמה לא ראוי. להציג בפני ילדות וילדים צעירים שלל סטריאוטיפיים מגדריים בצורת בדיחות, זה ללמד אותם שנאת נשים. במקום ללמד את ילדינו מיזוגניה, אני דורשת ספרות ילדים שתלמד עוצמה ויכולת, ספרות שתלמד לקרוא. לא רק מילים, אלא גם את המציאות.

 

שיעור על ספרות ילדים - איה סיני

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.