מבוא לפילוסופיה של הסאבלט / יועד צור  

בסופו של דבר, אנחנו מחפשים בית. מקום להיות בו, להישמר בצל קורתו. מקום שנעבוד קשה בשבילו, תוך תמרון בין אמא, אבא, חברים, עבודה ולימודים. אלא שהבית שלנו הוא סאבלט. שיכון זמני. מין ניסיון של שיטת ייעול מהפכנית. והשיכון הזמני הפך למגוריו הקבועים של דור שמחליף דירות באזור תל אביב והסביבה. אמנם הנדודים הם סממנו המובהק של העם היהודי, אבל רק כל עוד הוא לא בארצו. התחלופה החוזרת ונשנית לא נשארת בסאבלט – המשכן הזמני הוא תוצר לוואי של התשוקה המריירת והאובססיבית לצריכת חוויות. חוויה היא לא התנסות! צאו מזה!

חוויה היא קודם כל הסכם בלתי כתוב עם המציאות (המדומה). במסגרת ההסכם, מובטחת לנו ״החוויה עצמה״; טובה, מרעננת, מדליקה, מחרמנת, מרגשת, מסעירה וכובשת. כל עוד החוויה לא מספקת את הסחורה, אנחנו נחזור אליה וננסה שוב ושוב, בהיסטריה נרקוטית, להשיב את המגיע לנו, להחזיר את אשר אבד, אולי, בבית הספר, בהפסקה. הבעיה מתחילה כאשר יש מאות אלפי חוויות לבחירתנו. מכל הצבעים, בכל הגדלים, עם כל האנשים ובכל הנופים. מה שהוטל עלינו לעשות הוא לבחור.

למרות שהניסיון הוא גם כינוי למפגש שלי עם המציאות, הוא שונה מאוד מהחוויה. הוא לא מבטיח לנו כלום לפני שהתנסינו. הוא זה שלימד אותי את כל מה שאני יודע (ניסיוני שלי או ניסיונם של אחרים), כך שאינני יכול לחתום איתו על הסכמים טרם ההתנסות. עליי לגלות בעצמי את הדברים שאני חפץ לגלות, וזה מאתגר כי זה דורש מאמץ. הניסיון עומד לרשותי בכל רגע שאחפוץ, בכל דקה יהיה מוכן ללמד אותי כל מה שאבקש. במסגרת הניסיון אני יכול להצליח או להיכשל. כבר במילה ’ניסיון‘ יש מן קבלה של האפשרות הנוראה מכל – כישלון. בחוויה, הכישלון הוא דבר שאיננו בא בחשבון. החוויה מבטיחה לנו אורגזמה מקסימלית מתוך החיכוך והשהייה בתוכה.

הטרגדיה של החוויה היא יכולת הבחירה. אושר לא יכול לצוץ מתוך מיקסום אפשרויות הבחירה. ככל שהם נוסקים, כך האושר שלי נהרס. כך זה בעצם קורה – אנחנו מחליפים דירות כמו גרביים בקונספט הסאבלט כדי להגשים את חוויית העצמאות, לטעום מכל התבשילים. אלא שכך אנו חופרים מקום בטוח בבית הקברות של הריקבון, העצלנות וחוסר המעוף.

אנחנו עטופים בתחושת הלחץ. האחריות הגדולה על הכתפיים מותירה אותנו עם המון שאלות ומעט מאוד תשובות. ׳לבחור׳ זה לא לבחור, זה לקחת פסק זמן מהבחירה, מההכרעה. כדי לשרוד, שמנו לעצמנו כערך את 'מצב הביניים', מצב ה'עוד מעט‘, העתק של 'מחר', המסמל דבר-מה עמוק יותר. הערך העליון של הדור, שבסך הכול מבקש לשרוד, הוא "לא פה, לא שם". להיות עצמאי, אבל להישאר ילד. לגור בבית, אבל בסאבלט. לעבוד במלצרות, אבל ביציאות לבזבז כסף כמו מלך. ללמוד באוניברסיטה, אבל לא להגיע לאף שיעור. להיות באגודת הסטודנטים, אבל לא לעשות שם כלום.

ואז, בשעות אחר הצהריים, לתפוס ערסל בגינה, או ספסל בשביל, ולעשן עשבים שוטים. להירגע. כן, להירגע. מה קרה? מותר לנו. פעם אחת להירגע. פעם אחת לעצור ולא להיות בלחץ. אתם יודעים מה היופי באנשים לא לחוצים? הם כל הזמן אומרים שהם לא לחוצים. אם אתם לא לחוצים, למה אתם לחוצים לומר את זה?

בסופו של יום, יש משבר ואין פתרונות קסם. יש בעיקר כאב גדול. אנשים מציגים את הניגודיות בין לחץ, שאפתנות וקפיטליזם לבין אושר. בסוף דיונים כאלה נגמרים ב"אחי, שכל אחד יעשה מה שטוב לו". אני חושב שזאת תמצית האשליה שאנחנו חיים בה: השיכון הזמני, התחלופה, ריבוי האפשריות (והבחירה ביניהם), הם האויבים של האושר. ככל שיש מגוון רחב יותר של אפשרויות, יש יותר בחירה. ככל שיש יותר בחירה, הדילמה יותר קשה ומורכבת וכך אין מנוס מתחושת החמצה. ההחמצה היא המקל שתוקע את גלגל השיניים של האושר. זה הפיל שבחדר. במקום לדבר עליו, אנחנו מסאבלטים את הבית ובעצם את הכול, אבל בעיקר, את הדיון על חוסר ההלימה בין הקדושה של ריבוי האפשרויות לבין קדושת האושר.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.