השוק / גלי קציר

בבית קפה ״חבה״ ישבו כל האנשים שהיו צריכים להיות עכשיו בשוק. שותים קפה הפוך על חצי חלב סויה וחצי חלב שקדים. "אני נורא אוהבת את השוק. ראית מה עשו ממנו? כמה בתי קפה, כמה מסעדות, רק לכאן אני ויצחק באים. רק לכאן! ובלילה, מה קורה כאן בלילה… כל הצעירים יוצאים לכאן!" "רגע ותגידי לי, קניות את גם עושה כאן?" "את השתגעת?! מה פתאום. רק מרמי לוי באינטרנט. עד הבית זה מגיע לי. עד הבית!  מה אני משוגעת לסחוב הכול עד הבית?! עם הברך שלי…" "לא בטח מה. אין על רמי לוי".

לשולחן התקרבה מלצרית צעירה. בדרך היא הניחה כוס קפה שחור על השולחן שעמד בצמוד לכניסה. ישב שם גבר זקן. זקן מאוד. הוא קרא עיתון, ובכיסא שלידו היה מונח מקל ההליכה שלו. כוס הקפה היתה מלאה עד למעלה, וברגע שהניחה אותה המלצרית על השולחן רבע מהקפה נשפך החוצה, על השולחן ועליה. "אני מצטערת", אמרה המלצרית בחשש כבד. הזקן לא שם לב. היו לה פנים עגולות, קוקו גבוה ובלונדיני משוך חזק לאחור ועיניים גדולות וכחולות. היא המשיכה לשולחן הבא.

"עשר דקות אנחנו מחכות לך חמודל'ה, עשר דקות! סימנים, ידיים, קריאות. כלום. אף אחד. כאילו אנחנו אוויר! את חמודה מאוד את, אבל תגידי למנהל שלך שזה לא שירות חמודל'ה". המלצרית הסתכלה עליה בעיני הכבש הגדולות והכחולות שלה, ולא אמרה דבר. לבסוף מלמלה, "תרצו להזמין?" "כבר עשר דקות אנחנו מנסות להזמין חמודל'ה!! עשר דקות! תגידי לי, את חירשת?״ המלצרית עמדה עם הגב לכניסה וטיפות של זיעה החלו לנזול ממנה על הרצפה. ״ומה זה כתם הקפה הזה עליך?! מה זה הגועל הזה?!״

לבית הקפה נכנסה קבצנית. היא היתה רזה כמו מקל, והיה לה שיער ארוך מאוד. שחור וחלק.

לא יכולתי להסתכל עליה. מעולם לא ראיתי מישהי כל כך רזה. לא הבנתי איך רגלי הגפרור האלו מצליחות להחזיק את גופה הקטנטן. לא יכולתי להסתכל עליה, אבל גם לא יכולתי להתאפק. היא היתה יפהפייה. היו לה עצמות לחיים בולטות להחריד, עור שחום מעט מקומט, עיניים שחורות מסנוורות כמו שני פנסים גדולים ושיער ארוך וחלק כמו של נסיכה אינדיאנית.

"אז יש לנו ארוחת בוקר אוריינטל, עין אחת, מקושקשת אחת, מגיע לכן גם ארבע כוסות שתייה עם הארוחה, שני תפוזים שני קפה…".

היא הלכה באיטיות אל עבר השולחנות, מחזיקה בידה שקית קטנה וכחולה. היא לא דיברה. רק הושיטה את ידה וביקשה במבטה כמה שקלים. אף אחד לא הסכים. היא המשיכה ללכת באצילות בין השולחנות, משקיפה על היושבים מלמעלה. היא נעצרה. גבה היה זקוף כמו של בלרינה מבוגרת בעלת עבר מפואר. כעבור כמה רגעים הסתובבה והמשיכה לצעוד אל עבר היציאה. בדרכה החוצה שמה לב שפספסה שולחן קטן שעמד בצמוד לדלת. היא הלכה לכיוונו. היה לה מבט מרוכז וחדור מטרה. היא ידעה מה היא רוצה. בשולחן הקטן ישב הגבר הזקן. הוא עדיין קרא את העיתון, ועל השולחן עוד נותרו כתמי הקפה. היא חיכתה, יחד עם כתמי הקפה, שישים לב אליה, לא זזה ממקומה. היא הכינה את ידה בקערה. הוא הוריד את העיתון, ולקח לגימה מהקפה שלו. "מה את רוצה?" שאל. היא לא ענתה. רק הושיטה את ידה, והסתכלה עליו בחיוך עצוב. "כסף את רוצה? מה, היום לא מדברים יותר?" הוא הוציא את ארנק הסקוץ׳ שלו מהכיס. פתח אותו באיטיות, וחיפש באצבעותיו כמה שקלים. הוא שם בכף ידה חמישה שקלים. ברגע שהמטבע נגע בכף ידה פתחה האישה את השקית הכחולה, והוציאה משם בונבוניירה קטנה, עגולה עטופה בעטיפה כחולה מנצנצת, עם קצוות צהובים משוכים חזק. היא הסתובבה והלכה. הזקן לא אמר דבר. רק הביט בה מתרחקת ממנו. במבטו גם שם לב למלצרית. הוא פתח את העטיפה ברשרוש קל, ואכל את השוקולד שהסתתר בתוכה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.