הרפתקאותיה של קופאית בעיר הגדולה / אודרי ליינהוף

שתי העובדות הסוציאליות ישבו מולי, אחת מהן מכרסמת את הציפורניים באצבעותיה הימניות באדיקות של קדושה, בעוד השנייה מהנהנת לעברי בפראות מלאת חדווה. הייתה להן בעיה רצינית – אני.

״בואי ננסה לחשוב ביחד״, ניסתה שוב המהנהנת, "וודאי יש לך משהו שאת טובה בו, אולי משהו שתמיד חלמת לעשות?“

"אני אוהבת לכתוב" עניתי שוב, הפעם בקול חלש יותר. לפי הבעות פניהן ידעתי שזאת התשובה הלא נכונה. הראשונה קילפה כעת את כל הציפורן מעל אצבעה המורה והחלה לשחק בו בפיה, הבעת פניה מהורהרת. השנייה הפסיקה להנהן ותלתה בי מבט בוחן.

"שרל'ה, מותק, בואי נחשוב ביחד על משהו קצת יותר פרקטי."

"כן, זה לא בדיוק פרקטי, כתיבה. כלומר, את יכולה להשתתף באיזה סדנא, משהו, את יודעת… בשביל הכיף. אבל חמודה, את צריכה להתפרנס. מכתיבה לא מתפרנסים מותק." בעודה מדברת יכולתי לראות את פיסת הציפורן הלעוסה עד כלה על קצה לשונה. היא המשיכה ללעוס אותה במצוקה ברורה. הן רק רצו לעזור לי, אבל אני הייתי חתיכת אתגר.

עורך דיני ישב לידי מולן, ידיו משולבות בחזקה על בטנו. הוא לא ידע מה לומר. איזה בלגן.

ראיתי את המחשבות מתרוצצות בראשם; בת עשרים ושבע. הרגע יצאה מכת חרדית הזויה. אמריקאית. לפחות אין לה ילדים תודה לאל! או לשטן! או וואטאבר. והיא לא נשואה. זה טוב… ראיתי את המכוססת מחייכת חיוך קלוש שחשבה על זה – זה טוב מאוד. אפשר להמציא אותה מחדש, להעמיד אותה על הרגליים! חשבה המהנהנת שהחלה שוב בריטואל נענוע הראש מעלה ומטה – יש מה להציל! לא מאמין, הרהר העו"ד, היא נראית שפויה! – הוא הגניב לעברי מבט מעריץ – לא נורמלי, זה פשוט לא להאמין! יש תקווה, המשיכה המכרסמת את חוט מחשבתו, היא נשמעת אינטליגנטית. אבל איפה לשבץ אותה? היא בלי כסף ואנחנו בלי משאבים. היא חייבת לצאת לשוק העבודה, היא חייבת להתפרנס. התפקיד שלנו זה לכוון אותה, המשיכה המהנהנת, לכוון אותה לעתיד. אבל כן, בינתיים יש שכר דירה וחשבונות ודמי מחייה שחייבים לטפל בהם. איזה בלגן. ראיתי את מחשבותיהם בוחנות אותי מכף רגל ועד ראש.

לא יכולתי לסבול יותר את מצוקתם אז פלטתי: "אני רוצה להיות קופאית."

אילו היו הם כלבים, הייתם רואים כיצד אוזניהם מזדקפות לפתע והזנב מתחיל לכשכש. היות והם לא היו כלבים, המכרסמת שמטה את הלסת התחתונה, דבר שהוביל לאובדן המצער של הציפורן התלושה, המהנהנת קפאה באמצע הריטואל ועיניה נפערו בתדהמה, ועורך דיני הפיל את ידיו השלובות אל חיקו, עיניו מנתרות בבהלה מהולה בהקלה הלוך וחזור ביני לבניהן.

"קופאית? כמו… כמו בחנות?" גיששה המכרסמת לשעבר.

"קופאית, כן, כמו בסופר."

"מוקפת באנשים?" היססה המהנהנת, אבל יכולתי לראות כבר חיוך רחב מתפשט על פניה.

"את לא רגילה להיות סביב אנשים" לחש לעברי עורך דיני בקול רם שנשמע היטב, "בטוחה שזה מתאים לך?“

״יש רק דרך אחת לגלות״, חייכתי. שיהיה. כפרת עוונות. אמי נהגה להשפיל קופאיות על ימין ועל שמאל מפני שידעה שהיא יכולה. אולי אוכל לעשות תיקון על כל הפעמים שהייתי חייבת לתרגם את גידופיה וקללותיה לעברית. אולי אם אני אשב בנעליהן של הקופאיות ואספוג עלבונות בעצמי, זה יכפר על העבר.

סוכם שאני אעבור סבב בחינות מקצועיות על ידי פסיכולוגית תעסוקתית (ידעתם שיש דבר כזה? אני לא!) ויכינו אותי לחיפוש עבודה. לאחר שמילאתי בצייתנות את הוראותיהן והתייצבתי במשך חודשים אחדים במרכז השיקום הממשלתי וראיתי שכסף לא נופל כמו גשם מהשמיים, הודעתי לכולם שאני הולכת ליישם את ההחלטות מאותו יום גורלי. נעניתי באפס התנגדות, מפני "שאין דבר יותר מכובד מאשר להרוויח משכורת שתעמיד אותך על הרגליים מותק!" חבל שלא הזהירו אותי שאי אפשר "לעמוד על הרגליים" בשכר של 21.20 שקל לשעה. אלא אם כן אינך חובב מושבע של אוכל, או קירות, או תרופות, או בגדים.

חיפשתי במדור דרושים באינטרנט ועיני נפלה על מודעה מרשת סופרמרקטים ידועה, שלא רחוקה יותר מחצי שעה מביתי. בתקווה שחברת האוטובוסים תשלח את האוטובוסים בזמן, ושלא יהיו פקקים. או הפגנות. או מחבלים.

"דרושים/ת! מיידי! קופאים/ות!" בידיים רועדות (העבודה הראשונה שלי מחוץ לבית!) חייגתי למספר שסופק, ואישה הורתה לי בקול חרוך מעשן סיגריות לבוא אליה לראיון כבר מחר!

הגעתי למחרת לכתובת שסופקה ועליתי למשרדים. לאחר בלבול קל בדמות שומר שניחן בסגולות ייחודיות במינן – להיות שרוי במצב רוח תמידי של עוד-שנייה-התפרצות-זעם – הוטחו בפניי דבריו: "איזה חדווה?! אין כאן שום חדווה!!!" מסתבר שהייתי צריכה את שמחה. לא את חדווה. ״אין כאן חדווה״, רטן השומר, מתחת לאפו, מכיוון שכולם מצפים ממנו הכול, כל הזמן! ושנמאס לו לסדר לכולם את החיים! הוא הוביל אותי למשרדה של שמחה.

הסתבר שגם שמחה ניחנה בסגולות יוצאות מן הכלל – היא בורכה בארשת פנים תמידית של חוסר שביעות רצון. בעוד השומר הולך לדרכו בעודו ממלמל ללא הרף שגם הוא היה שמח לצאת להפסקת עישון אם מישהו במקום המחורבן הזה היה שם זין, הדליקה שמחה סיגריה וסקרה אותי מכף רגל ועד ראש. הופתעתי שלא ביקשה ממני להסתובב על ציריי מספר פעמים.

"בת כמה?" יירטה לעברי.

"עשרים ושבע" עניתי בלהיטות יתר.

"איפה את גרה?"

נקבתי בשם של שכונה לא רחוקה. לא נראה שהיא התרשמה.

"יש לך נטייה לגנוב?"

בלעתי את לשוני לפני שעניתי ״לא״. זה היה שקר, גנבתי אוכל לא פעם ולא פעמיים מסופרמרקטים, לא יכולתי לראות את אחי סובל.

עיניה הצטמצמו בחשדנות. היא מצצה את הסיגריה עד תום לפני שרשפה את העשן החוצה מבעד לנחיריים מורחבות.

"מתי את יכולה להתחיל?"

הסתכלתי עליה בתדהמה. זהו? זה כל הראיון? יש לי עבודה?

"הת…התקבלתי?". רציתי לצרוח משמחה. זה לא היה קשה בכלל!

"מתי את יכולה להתחיל?" חזרה על עצמה, בטון של מכבה שריפות.

"היום! עכשיו! מתי שאת רוצה!" אילו יכולתי לחבק את הברייה המכורכמת, הייתי.

"יאללה," אמרה וראיתי שאני משעשעת אותה קצת, "רדי למטה. עינדיס תדריך אותך."

שמחה פתחה את דלת המשרד וקראה לשומר זעום הפנים, ובהופיעו כעבור רגע הטילה עליו להראות לי את ״הסרטון״. משום מה, נראה כי הבקשה גרמה לו עונג רב. הוא הוביל אותי למחסנים, שם ראיתי סרטון הדרכה בנושא ״חוקי בטחון לקופאיות״. אם סבורים אתם שהסרטון עסק בנושא שמירה על בטחון הקופאיות, טעות מרה בידיכם. הסרטון עסק בשלל הוראות על ״איך לזהות גנב״. הקול הצווחני שבקע מההקלטה הזהיר שגנבים מחביאים דברים יקרי ערך בארגזי ששיות קולה, ספרייט, זירו ומים מינרליים. דברים כגון: משחת שיניים, תמצית וניל, כוסברה, תחבושות הגייניות, חלקי עוף, סודה לשתייה או כל דבר אפשרי שקטן מספיק להידחס אל תוך ארגזי הקרטון. לכן, יש לדרוש תמיד מהלקוח להעלות ארגזים אלו למסוע, ותמיד יש לבדוק את תכנם. הקול הוסיף לצווח כי לגנבים יש נטייה להחביא דברים מתחת לשקיות הסופר שהוא מרפד בהן את תחתית העגלה. לכן, יש לבדוק מה נמצא מתחת לשקיות. אה! וכמובן, לקיחת מספר רב של שקיות פלסטיק היא גניבה בפני עצמה, יש לשים לב שהלקוח אינו לוקח יותר ממה שהוא צריך. מצאת בקבוק שוקו ריק בעגלה? הלקוח גנב שוקו, לדרוש שיעביר לך את הבקבוק ותחייבי אותו עליו מיד. הלקוח שולף כרטיס אשראי? לדרוש לראות תעודת זהות, אפילו אם הלקוח הוא סבתא שלך. אזהרה אחרונה: במידה והשומר (בקטע הזה השומר גיחך לעברי ותקע את מרפקו בצלעותיי, דבר שגרם לי ללכת עקום שבוע) הוא זה שתופס את הגנב בדרך החוצה מפני שאת, הקופאית, נכשלת בתפקידך, כל מה שנגנב יורד מתלוש המשכורת שלך. מזל טוב: עברת את תדרוך האבטחה, וכעת הנך קופאית מן המניין.

בעודי מחייכת חיוך רחב ומחזיקה את צלעותיי בהתנצלות, יצאתי מהמחסנים וירדתי לחתום חוזה. היו שם מלא עמודים שהקופאית הראשית – מירה, דמות מרתקת בפני עצמה – הסבירה לי בדיוק איפה לחתום עליהם. ההתעניינות בתוכן העמודים נראה לא רלוונטי עבור מירה, וכמשתמע מכך, גם לא רלוונטי עבורי. כל שעליי לעשות זה לחתום בסוף כל עמוד. הנה כן! שמה! וגם כאן כאן וכאן. לאחר שמירה – בחורה צעירה ועגלגלה, בעלת ריסים מלאכותיים ארוכים ופנים שצבעה בכל כך הרבה מייק-אפ שהיה ברור שהיא מורחת על עצמה מסיכה – קמה ודידתה  לעברי על סטילטוס שנדמו כארוכות ממנה, סביב מחסום הקופה הראשית, חשתי אופטימית. סך הכול כולם ידידותיים מספיק כדי שאוכל להסתדר – החלטתי. עינדיס, כך מירה הודיעה לי, תלמד אותי מחר איך לעבוד עם הקופה. התרגשתי ממש, מעולם לא הייתה לי חברה אמתית, לא כל שכן אחת בשם עינדיס! הלכתי חזרה הביתה, מלאת צפייה למחר, שכן הולכות להיות לי הרפתקאות רבות, עכשיו שאני קופאית בעיר הגדולה!

 

 

 

One Reply to “הרפתקאותיה של קופאית בעיר הגדולה / אודרי ליינהוף”

  1. זה נשמע כל כך מלא תקווה.
    מחכה כבר לפרק הבא!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.