הקוסם ולילך / לין וולביק רוזין

בעודו מביט בה פעם אחת אחרונה כפי שהיא, הקוסם זורק את אבקת הקסמים הכחולה שלו על העור הצחור שלה, וזו מתנערת בצחוק קל ומניפה את שערה לאחור. "מה אתה עושה?" היא ממצמצת בשפתיה לעברו, ומתיישבת על רגליו, עוטפת את עורפו בזרועותיה. יש לה ריח של מרחבים טחובים, מאובקים ונושנים. החיוך שלה מאיר את החדר – ולמרות שזו קלישאה, הקוסם מרשה לעצמו לחשוב עליה.

"איך קוראים לך?" הוא שואל בקריצה, וידו יורדת במורד גבה החלק. היא נשענת כמעה לאחור בהתענגות מתמשכת כמו חתול, ואכן תשובתה באה כגרגור מרוצה.

"אני לילך. ואיך קוראים לך?" אצבע שלה מדגדגת את תנוך אוזנו בשובבות. הוא נושך את שפתו התחתונה ומתנשף קלות לפני שהוא עונה. הוא לא רוצה שהיא תחשוב שהוא להוט מדי לשיחה, ומצד שני הוא לא רוצה שהיא תחשוב שהוא אוהב לזוז מהר כמו גבר טיפוסי.

"אני הקוסם“.

 היא נאנחת. שיט. הוא בכלל רק חשב להצחיק אותה, הרי ברור לחלוטין שהשם שלו זה לא "הקוסם". יש לו חבר שהוא נגר, ולחבר שלו לא קוראים "הנגר", אלא ירון. היא מורידה את זרועותיה הלבנות כמו נייר מצווארו, ומניפה את השיער הבהיר עד כדי סינוור לאחור. היא לא מרוצה. "התכוונתי להגיד“, הוא מנסה שוב, "שהמקצוע שלי זה קוסם. אני ליאור."

היא מחייכת… הוא מרגיש קצת הקלה. הוא מרשה לעצמו להפשיל את הגלימה שלו למעל השרוולים, ומניח את היד שלו על הירך העירומה שלה, מעביר את אצבעותיו על הבשר הקריר. היא קצת גונחת, אבל היא עדיין מסתכלת לו בעיניים.

"יש פה ריח קצת מוזר. מה הספקת לשתות?"

הוא צוחק. "בירה אחת ושוט של טקילה. זה לא כזה נורא, נכון? כלומר, לא מפריע לך. אל תשכחי שאני קוסם. אני יודע בדיוק מה אני עושה."

"את זה רואים," היא חורצת לשון שובבה. "אתה מלא ביטחון."

אוי, עכשיו היא זרקה אותו למים העמוקים. היא הולכת לתת לו לנסות להבין אם זאת באמת מחמאה, או שזו דווקא חולשה שלו והוא צריך להיות קצת יותר עדין. אולי החוסר ביטחון הפתאומי שלו מורגש, כי היא מעקלת את הצוואר שלה לאחור ונושפת למעלה, ואז רוכנת לעברו ומצמידה את השפתיים שלה לאוזן שלו, ונושמת קצת. הוא מתענג על התחושה.

"אז אתה קוסם, הא?" היא לוחשת. "אולי תלחש לי קצת מילות קסמים שאתה מכיר, אם אתה באמת קוסם?"

היד שלו עולה בחזרה לגבה, והוא מרגיש את הקימורים המוחבאים שלה. מה הוא לא היה נותן, איזה לחשים הוא לא היה מטיל, כדי לראות את הגב הזה מתעקל ומתפתל בזרועותיו, ואת העור שנראה כמו זכוכית מתנפץ לאלף חתיכות. הוא מסובב את הצוואר שלו ככה שהמילים שלו ייגעו בעור שקצת מתחת לעצם הקולר שלה. הוא חושב על איזה קסם, אבל המילים קצת מתבלבלות לו בראש. כל פעם שלחש עולה לו לראש, משהו שירשים אותה, החום של העור שלה מזכיר לו את הנינוח שלה.

"נו…?" שיט. היא מאבדת סבלנות. הוא מתאמץ קצת ובסוף אומר: "מה שהיום אינו מה שאתמול, אותך היום ארצה לאכול." ומייד מתפשט מגופה ריח משכר חושים, של קצפת עם תותים, או ריבה של דובדבנים על פרוסת לחם חמימה, וכל מיני ריחות אחרים שמזכירים רק את הטוב שבחיים, ואצבעותיו לופתות את מותניה.

"לאכול אותי?!“ היא נשלפת מהידיים שלו ונעמדת מולו. "תגיד לי נפלת על הראש?! כמו מה אני נראית לך?! מי אתה?!”

לפני שהיא תמשיך להתנפל עליו, וכל הקימורים היפים שלה ייפנו נגדו, הוא משליך עליה את אבקת הקסמים האדומה והיא חוזרת למצב הקודם. תנוחה נייטרלית, מעט מזמינה אבל קצת נבוכה או מרוחקת. המבט שלה קפוא, כמו שהיה מקודם, וכל החמימות שהיא הזכירה לו חזרה לקרירות של עור האבן שלה.

הוא ניגש אליה והתחיל לגרור אותה בחזרה אל המקום שבו עמדה ממקודם, בכניסה למשרד שלו, על מדרגת האבן שבנה שם, ובמאמץ לא קטן, הוא ממשיך לגרור את הפסל על המדרגה עד שהוא עומד בזווית הנכונה בדיוק. הקוסם מוחה את הזיעה מהמצח שלו ובאנחה כבדה זוחל בחזרה לתוך המשרד. בדרך הוא זורק את האבקה הכחולה והמחורבנת הזאת לפח האשפה. הוא שולף במקומה אבקה אפורה-כסופה ומכין שקיק חדש של אבקה אדומה, וליתר ביטחון שומר קצת בכיס הגלימה. מהשולחן הוא שולף נייר, ומוחק בעצבנות עם עט הנוצה שלו איזו מילה או שתיים, וטורק את המגירה באלימות בחזרה למקומה. הקוסם מתיישב על הכיסא, ונושם לאט לאט.

הוא מביט בה בפעם האחרונה כפי שהיא, קפואה כפי שהיא בדרך כלל, פסל של שלמות, וזורק עליה קומץ מהאבקה האפורה-כסופה, ומפיח בה חיים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.