Forgive me my father \ רוני בן זיקרי

מה משותף לתנועת הצופים, תרמילאים במזרח, צה"ל, ופאנג'ויה?

ובכן, התשובה המפתיעה היא שלכולם יש עמוד וידויים, או כמו שאומרים בלעז, קונפשנס (Confessions). מגיפת עמודי הוידויים ברשת החברתית התחילה לפני כמה חודשים ומאז אי אפשר למצוא קבוצה או מסגרת חברתית שלא מתהדרת בדף שכזה.

אבל, מה הפשר של התופעה הזו? שעמום? רצון לפרוק? לצחוק על אומללותם של אחרים ? לא ברור.

אני חושבת שדפי הוידויים משקפים צורך בסיסי שלנו כבני אדם: להגיד את האמת. כולנו סובלים, בוכים, צוחקים ומתאהבים. לפעמים אנחנו לא מרשים לעצמנו להיות עצובים או כועסים או מדוכאים כי אנחנו יודעים שנשלם על זה במטבעות המעגל החברתי. והנה דווקא במרחב האינטרנטי, מתגלה פה ממלכה של כנות אנושית. פתאום אנחנו נתקלים באינספור וידויים שמדברים במילים את מה שאף פעם לא העזנו להגיד.

גם בוידוי מצחיק או הזוי אפשר לשמוע את הקריאה של הבדידות. מאחורי כל גיבוב המילים האלו שנקרא 'וידוי' כל מה שהמתוודה מתכוון להגיד זה: "אני רוצה שיקבלו ויאהבו אותי".

דפי הקונפשנס הם ספירה שבה הכל מותר, מדובר כאן בארץ שבה הפוליטיקלי קורקט נשאר מחוץ לגבול. בריבונות הזו מותר להביע קושי, כאב ותסכול, לצד זלזול, התנשאות, וישירות חותכת.

מה שלא יכלנו לעשות בחיים האמיתיים אנחנו עושים בחיים הוירטואלים – מדברים. וכמו הרעיון הנוצרי של הוידוי גם כאן אנחנו מחפשים כפרה, נחמה ואישור.

המאה ה-21 מעניקה לנו את מה שברחנו ממנו: אותנו.

 

One Reply to “Forgive me my father \ רוני בן זיקרי”

  1. מאמר מרתק , ניתן לראות שהכתיבה נעשתה בידי מישהי שמבינה עניין

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.