חבל שאת לא במקום של להבין | יועד צור

ב26.4, שירה מייקין הגיבה ב"הארץ" על טור שכתב גבריאל בוקובזה על החפצה גברית בשיר של נטע ברזילי : "המיניות הנשית הלא מתנצלת של הזמרת מאיימת כנראה על גבריאל בוקובזה. הטענות שהעלה נגד השיר שלה פופוליסטיות ומופרכות".

ובכן, שירה. הדברים שכתבת ל"הארץ" זעזעו אותי. קראת בגאון וללא משוא פנים לדיכוי של קבוצה אנושית-גברית-סטרייטית. ואני שואל – בשם מה? לציבור הקוראים והגולשים מגיע לדעת, בשם מה אישה עם תואר ראשון בקולנוע מאונ׳ ת״א ותואר שני בלימודי תרבות, כותבת כי ״ בואו נסכים שבסולם העדיפויות, שמירה על כבודו של הגבר ההטרוסקסואל נמצאת אי שם בתחתית".

את מתירה את דמי על בסיס פשעיהם של אבותיי. את וכל פסטיבל הפמיניזם הרדיקלי, שקורא להעצמה נשית ודיכוי גברי, אתן מצויות בסתירה פנימית. אתן מפרות בבוטות עקרונות אשר בשמן, לכאורה, אתן פועלות: שוויון, כבוד האדם וחירותו, חופש הביטוי ועוד. אתן טוענות שנשים וגברים לא שווים בכך שאתן משבחות נשים ומגנות גברים על בסיס מגדרי בלבד, כדי "לסגור חשבון". את פוגעת בכבודי שחור על גבי לבן, ברגע שאת קוראת לי לבן בזמן שאני צור שחור. מתוך ׳סולם העדיפויות׳ שלך מדיף ריח חריף של דירוג מוסרי על בסיס גזעי. (כרגע עולם הדימויים שלי מלא בתלבושות אחידות בצבע אדום וקסדות שחורות.) את גורמת בדברייך לעיוות משום שאת משפיעה ומושפעת מאותה רדיקליזציה ששוטפת את השיח האקדמי ואת השיח הספרותי. שיח שגורם לי, בסופו של דבר, לחזור הביתה ולהלקאות את עצמי (לשווא) על זה שאני ״גורם סבל וכאב לאוכלוסיות שלמות" ועל ה"גבר הנורא שאני".

ואז אני מסתכל בראי ולא מבין על איזה גבר אתן מדברות. אני לא רואה את האימה, החוזק ואת הרוע. אני רואה גבר חסר-ביטחון עם קשיים ואתגרים כמו לכל אחד. אני רואה על השולחן צו מילואים ליוני, לידו אני רואה טלפון עם קבוצות ווצאפ שוממות כי אין תוכניות לסוף שבוע. שוב לילה לבד, אחד מתוך מליון. בעצם אני לא לבד, אני עם החרדות שלי ועם התשוקה למגע ולאהבה. אותה תשוקה שמדוכאת ומסורסת על ידי בריוני השיח באקדמיה ובספרות שקוראים לי בשמות (מונוגמי) וממציאים לי מחלות וקבוצות תמיכה. ואז אני משתתק. הולך לאכול גלידה עם כפית מתוך הקופסא כי אני לבד וקשה לי. אני מתחיל לגלוש בפייסבוק בשעמום ואז קורא את שירה, שכתבה שאני גבר עם כבוד ברצפה. נכון. שירה צודקת.

אבל האמת שלא הייתי צריך אותך, שירה, שתגידי את זה. אני חש את זה לבד, בדייט שאין לי כסף לשלם עלייך. אני חש את זה בבר. כשאת מחכה שדווקא אני אהיה זה שאגש אלייך. כל ההצגה שאת משחקת כדי לבלום אותי מול החברות היפות שלך. להשתמש בי כקליעה למטרה ולבזות את מי שאני ובעיקר את מה שאני מייצג בעינייך. אני חש את זה בסרטי הקולנוע (שגם עליהם דיברת) כשנשים רוצחות גברים, כמעט תמיד, ואף פעם לא להפך. אני חש את זה כשמרצה מעירה לי הערה סקסיסטית כי לה מותר. ולי? אסור להתלונן, כי עמד לי לא? נהנתי מזה. ואם לא עמד לי, משהו איתי, לא בסדר. משהו עם הגבריות שלי, לא בסדר. אני חש את זה גם כששוללים את הגבריות שלי ״ אתה לא גבר״ או ״תהיה גבר״ בעוד שאת אף פעם לא תעוקרי מהנשיות שלך. בניגוד אלייך, אני צריך להילחם על הגבריות שלי כל יום. מלחמה שאותה לא ביקשתי, מלחמה שבה אני רק נפצע ואף פעם לא יכול להחזיר. מלחמה שנולדתי אליה בטעות.

את אף פעם לא רואה אותי, את רואה סימולקרה של בריון. את מלאה בשנאה נחרצת שמטרתה היא ביטוי עצמי על סמך השפלה של האחר. ככה זה עובד כאן אצלנו בישראל לא? ההגדרה העצמית היא אף פעם לא פוזיטיבית, היא תמיד נבנת בתגובות נגטיביות כלפי הצד השני. הערבים נוהרים, השמאלנים בוגדים וימנים אוהדי בית"ר לה פמליה. זה מרחב היריעה של עולם המושגים שלך. בניגוד אלייך, אני תופס את הנשים והגברים כקורבנות של אותו דימוי פטריארכלי. לא אני ולא את אשמים בו. חבל שאת לא במקום של להבין.

 

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.