דיאלקטיקת הדיכוי | יועד צור

קהילות שונות של מדוכאים (מכהנים או לשעבר)  משמעים אותן טענות. חסמים, חוסר שוויון ונידוי-ניכור על בסיס לא הוגן. אני מדבר על  נשים, להט"בים ומיעוטים שונים. טענותיהם אמיתיות ונכונות ומאבקם צודק ולגטימי. זו דעתי.

יחד עם זאת, בשנים האחרונות אני חש שדברים מעט השתנו. אותו עדר של שובניסטים, הומופובים ולבנים, התחלף בעדר מדכא אחר – אותם המדוכאים עצמם שיצאו מ'הארון' ,שהיה מעין מרתף חשוך של בדידות ואפליה.

המאבק הפמיניסטי-להטב"י שדיבר על שיוויון מקצה לקצה לכל אדם באשר הוא, הציב לעצמו למטרה את הגבר הסטרייט. עדר של מדוכאים לשעבר, חמושים בכסות אינטלקטואלית ונאורה, תוקפים ומדכאים את הגבר הסטרייט בכל שלב בחייו הבוגרים – מפלירטוט במועדון, מקום עבודה, ועד לאוניברסיטה, בכיתה ובקפיטריה.

המבט שננעץ עליי מצד לבושי החלוקים השחורים והנעליים המוזרות, דומה כמו לסצנה של רמבו עם הסכין בין השיניים. הם בטוח לא רוצים לשכב איתי. הם תוהים לעצמם אודותיי. האם אני ראוי או לא, האם אני רדוד? האם אני נאור?

אף פעם אני לא עובר את המבחן. גם תמיד יש לי תוספת זמן, ולוקח לי זמן לעכל שאלות. אני גם נוטה להילחץ לפעמים שדוחקים אותי לפינות. אף פעם לא התכוונתי להיכשל, אבל נדמה שזה מה שהם רוצים.

לפני עשרות שנים, האישה הוצגה בספרות ובקולנוע בשתי דמויות בלבד – מלאך או מפלצת. בתולה חסודה במטבח או שטנית ורוכשת זימות. היום, בקולנוע למשל, נשים רוצחת גברים. ברוב הסרטים שיצא לי לראות (אטומיק בלונד, וונדר-וומן, הנערה עם קעקוע הדרכון, סרסיי, חאליסי  ועוד) האישה מקבלת מעמד של רוצחת צודקת. דמות אלימה וחסרת רגש אשר מקבלת לגיטימיות מצד הצופים לאור סיפור חיים לא שגרתי.

פעם, המדוכאים רצו, ובצדק רב, להשוות תנאים עם שאר האנשים בחברה. היום, המדוכאים של אז, רוצים לדכא את צאצאיהם של המדכאים. לזה אני לא מסכים.

 

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.