ביקורת מספר 21643 על הדור | יועד צור

אנחנו הילדים של חורף שנת 2017. כל חורף אגב, אנחנו מחליפים את הבגדים בארון. את הבגדים החדשים אנחנו קונים מהטיפים שהעשירים זרקו לנו במשמרת. לפעמים אנחנו מבקשים מההורים, ויש גם כאלה, כמוני, שנכנסים למינוסים, כי בסופו של דבר, זה רק מספרים.

הבטיחו לנו שאם נרצה, אין זו אגדה. ולא רק אגדה – נוכל להיות כל דבר שרק נרצה, מה שנשאר לנו לעשות הוא רק לבחור. כך, מלאים בתחושה של חופש, אנחנו מנהלים את חיינו. זו בסיס האשליה שאנחנו קונים מידי בוקר, אחרי לילה של פייסלים ושקיות במבה ריקות.

הבחירה, והשקר חופש הגולם בתוכה, כבר סיפק עבודה לחוקרים רבים במדעי החברה וטענותיהם ידועות – ככל שמספר האפשרויות גדול יותר, כך הסיכוי לבחור קטן ויחד אתו, גם הסיכוי להיות מאושרים ומרוצים מהבחירה הסופית שלנו.

זו טרגדיה של ממש, דור ה-Y. בדנ"א של הדור הזה זורמת פאניקה שאף אחד לא מודה בה. הפאניקה נובעת מידיעה והבנה מלאה של המצב וכתוצאה ממנו נוצר פחד גדול מאוד ומרדף אחרי חלומות לא מוגשמים. הפאניקה נולדת כשהפחד אומר לנו שלא נצליח להיות, שלא ננצח, שלעולם לא נהיה מוצלחים כמו ההורים שלנו, כי להם היה מוסר עבודה, והם לא טיילו ברחובות. אז זהו, שלא.

הטרגדיה נושאת איתה תקווה, שיהיה בסדר. שהכל יסתדר. ובאמת, פעמים רבות, הכל מסתדר – אפילו אם הדברים לא קרו בדיוק כפי שתכננו, אנחנו לומדים להסתגל למציאויות חדשות מידי יום – לפרידות קשות, לכישלונות, לסירובים ולקשיים שונים ומשונים שתוקפים אותנו.

הסוד הוא לסמן מטרות קרובות, ולחשוב על היום הזה, ולא על היום הבא. הכוונה היא, לחיות את הרגע. לנסות כמה שיותר, להוציא את המיטב מהיום – לבקר חבר אהוב שלא ראינו הרבה זמן, לעשות משהו טוב, אפילו קטן, לשכן או לזר ברחוב, לתת מעצמנו למען דברים שעושים לנו טוב.
זאת קלישאה נכון, אבל אנחנו דור כזה- לדחוס הכל למשפט אחד שממנו נבין מה צריך לעשות.

 

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.