יש כמוני מיליונים | דניאל אסולין

בתיכון בחיים לא הקשבתי למוזיקה שכולם שמעו, לא ניסיתי את הסיגריה הראשונה כמו כולם, לא הייתי הילדה העדינה שציפו מכל הבנות להיות. לא עשיתי דיאטה, ניסיתי להיות כל מה שכולם לא, והעיקר לא להיות מה שכולם כן. ושאף אחד לא יתבלבל שאני בטעות כמוהו.

קאט מסך שחור, השתחררתי מהצבא והגיע הזמן לטיול הגדול. בכלל לא הבנתי את זה – "הטיול הגדול“. למה צריך את זה ? לא התרגשתי, לא הבנתי את ההייפ. שקלתי לוותר, כמעט וותרתי.

החלטתי לטוס להתנדבות. לאיפה ? "לא יודעת, איפה שההתנדבות תהיה הכי מעניינת".

הודו.

והנה אני על המטוס, כמו כולם, בדרך להודו, אבל חבר'ה, אני לא כמוכם, טסתי בכלל להתנדב לאיזה חודש בחור ואני חוזרת. אני לא הסטלנית הטיפוסית, לא באתי לבאנגים וטראנסים.

סיימתי את ההתנדבות, ומצאתי את עצמי בשביל. ה-שביל. שביל החומוס. כל החיים ניסיתי לברוח בדרכים אלגנטיות מהמיינסטרים, לא הפעם.

אני זוכרת שרק התחלתי לטייל ונקלעתי לסיטואציה שמלא ישראלים ישבו יחד מול שקיעה, ניגנו ושרו "יחד לב אל לב".

פאק מי, שתפתח האדמה ותבלע אותי עכשיו, כמות הציניות בי לא יכלה להכיל את החוויה הזאת. ישבתי שם קפואה, כי לא התאים להעביר את הביקורת שלי, וידעתי שההערות הציניות שלי לא יצחיקו אף אחד.

מאוחר יותר, חלקתי את מה שעברתי עם חברה שרק הכרתי. היא אמרה לי "אני מבינה אותך, אבל תביני, לפעמים צריך לשחרר“. ובאותו הרגע נורא רציתי לשחרר.

המשיך הטיול, ואני הרי בחרתי להמשיך לטייל, ולאט לאט הפכתי לכל מה שאמרתי שאני לא אהיה. קראתי מתפריטים בעברית, עשיתי באנגים, נתקעתי בגסטהאוסים, נתקעתי במסעדות, נתקעתי בכל יעד שעברתי, נתקעתי ביער. ואולי דווקא מתוך כל ההיתקעות הזאת התקדמתי הכי הרבה.

אני זוכרת שקראתי פוסטים של "נפגעי הודו" לפני הטיסה, על כמה הם צמחו וגדלו והתאהבו. וצחקתי עליהם, כמעט נגעלתי. .

והנה אני נמצאת בקאסול אחרי 4 חודשים של טיול לא מתוכנן אחרי שהתאהבתי, צמחתי ובעיקר הבנתי על מה כולם דיברו.

אני כמו כולם.

אני לא יותר טובה, לא יותר מיוחדת, ובאופן מפתיע זה הרגיש מדהים.

זה כמו האנשים האלה שמבקשים מקוסם לעשות להם קסם רק בשביל להצהיר לפני "אין אחי, עלי לא עובדות השטויות האלה", וכמובן ששתי דקות אחרי זה "אין מצב, איך הוא עשה את זה ? אני לא מהאלה שעובדים עליהם בכזאת קלות". אז אולי אני כן מהאלה. וזה לא כזה נורא. זה אפילו די נעים.

מצאתי משפחה, חוויתי הזדהות ברמה הכי גבוהה שחוויתי בחיים וזה היה מאנשים שלא דומים לי בשיט.

הצלחתי לשחרר, הפסקתי להתעסק במסביב ובעיקר הרגשתי שלמה.

עברה שנה וחצי מאז שחזרתי וקרו עוד כל כך הרבה דברים, אבל כל פעם שאני חושבת על הודו אני מתגעגעת. ממש כמו הקלישאה, והקלישאה הזאת הכי נעימה בעולם.

אני מצאתי את עצמי בעדר, ולא משנה כמה אני מודעת לחוסר הייחוד הזה של "עוד אחת שחזרה מהודו וחושבת שהיא הדלאי לאמה“,  זה מרגיש הכי חזק, הכי עצמאי ובעיקר הכי שלי.

הפעם אני קלישאה, אני "עוד אחת“ ואני בעיקר לא מנסה להוכיח אחרת.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.