נוסח הכיבוש | אמיר פרץ

אי אפשר לדבר היום על השטחים. אם אומר ״כיבוש״, אני עוכר ישראל החסר את הזיקה העמוקה בין ביבי מלך ישראל חי חי וקיים, ובין קברי אבות ואמהות האומה העברית בחברון. אם אומר ״התיישבות״, אני כובש אכזר שלא רגיש כלפי מצוקתו של עם אחר. תכלס, אין לי שום רגישות כלפי אנשים שבחרו לעבור לשטחים. המילה ״התיישבות״ נהפכה לסמל עבור עם ישראל לאחיזתו בקשר לאמהות ואבות האומה וזו הסיבה היחידה שיש לי כבוד אליה. לא שהקשר הפיזי אליהם חשוב לי, אבל אני מסוגל להבין את רגשות האוכלוסייה שהוא חשוב עבורה. וואלה בואו נודה באמת, אפילו שאברהם אבינו קיבל את עול גזירת ברית המילה, הוא עדין היה מנהיג יותר טוב מביבי. אני מעדיף לדמם עבור המסורת מאשר עבור מלחמות דביליות ושמפניות וורודות.

אבל למה זה או ״כיבוש״ או ״התיישבות״ ? מפלגות פוליטיות רוצות לייצר זהות. ברגע שהבוחר הפוטנציאלי מזהה עצמו כ״ליכודניק״, הוא בכיס שלהם. ואיזו דרך יותר טובה לייצר הזדהות מאשר לומר מה אתה לא. אם אתה לא כובש, אתה מתיישב. הופה עוד פתק בקלפי. עם ישראל נתון תחת כיבוש בידי יועצים הדוחפים מילים לפוליטיקאים מטומטמים, המקיאים את המילים האלו לתקשורת, שלא מבינה שהדיונים האינטלקטואלים שהיא מתעקשת לעשות בפריים טיים לא עוברים לעם כמו הדחיפת אצבע לפה של ביבי וההמטרה של מילים שהוא עיכל לצהריים.

דוגמה לארוחת הצהריים של ביבי היא צמד המילים ״פעולת טרור״. אני רוצה להזכיר: הן אינן פעולה צבאית – הפעלת כוח בין מדינות. הן גם אינן פעולת גרילה – הפעלת כוח בין ארגון אזרחי ומדינה. הן מתארות פעולה אזרחית שנועדה לזרוע פחד בציבור על מנת להשיג מטרות פוליטיות. היום אנחנו קוראים לילדה בת 16 שזורקת אבנים על חייל בן 18, מחבלת. במקרים הטראגים בהם היא גורמת לו לשריטה, החייל שנשלח על ידי ממשלת ישראל לאבטח מחסום בחברון, הופך לילד של כולנו. אנחנו לא מסוגלים לקבל מציאות בה אותה ילדה רואה באותו החייל נציג ממשלת ישראל המדכאת אותה. ״הרי אם כל כך רע לה שתעזוב את החמולה ושתבוא לנקות למשפחת החייל את הבית. כל עבודה מכבדת את בעליה״, אומרות המעריצות של שרה נתניהו. בדיוק על הרגש הזה משחקים יועציו של ביבי, אשר באמצעות התקשורת טחנו לנו כי כל פעולה כנגד חיילים היא פיגוע. אני לא מבין מה קשה לתקשורת לדווח על התקריות האלו מבלי השיפוט של המילה ״מחבלת״. תקריות אלו הן תקיפה במקרה הפחות נורא ורצח במקרה המזעזע. כאילו שהמילה רצח איבדה מחשיבותה. לשפתם של הפוליטיקאים והתקשורת יש השפעה מכרעת על איך שאנחנו רואים את מציאותנו.

אני לא רוצה להיות שבוי במילים ״כיבוש״ ו״התיישבות״, אני רוצה להבין את מצוקותיהם של כל מי שנפגע מהאחיזה של ממשלת ישראל בשטחים. אני מרחם על ההורים הישראלים הנאלצים לשלוח את ילדיהם לצבא, בו הילדים חווים אירועים מזעזעים כמו לפרוץ לבתי חשודים באמצע הלילה. אני מרחם על רבים הקרועים בין האמונה הציונית לבין אמונתם המוסרית. אני מרחם על כל פלסטיני שנאלץ לעבור עינוי יום יומי בידי צבא ותרבות זרים. ראבק נמאס לי לרחם. במקום להיות אסיר בכיבוש השפה העברית בידי שושלת נתניהו, אני מעדיף להסתכל על הסבל האמיתי המתרחש יום יום בשטחים ומחוצה להם. הכיבוש הוא איננו רק חייל העומד במחסום בכניסה לכפר בשטחים, הכיבוש הוא של תודעת כולנו והאופן בו אנו רואים את המציאות.

 

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.