יש תזה אבל אין תזה | יועד צור

התופעה של לדבר ובעצם לא להגיד כלום, לא פוסחת על אף אחד מאיתנו ברגעים מסוימים. רגעים של לחץ, כשדוחקים אותנו לפינה, כששואלים אותנו על משהו שלא כל כך מתאים לנו לחלוק, כמו שאלה של מרצה הרוצה לברר אם קראנו את המאמר לשיעור. לך תסביר לו מה עשית אתמול בלילה במקום. התופעה הזו לא פוסחת גם על מגזין תזה שיוצא לאור באוניברסיטת תל אביב.

פעם מגזין תזה היה מעוזה של תרבות צעירה וחדשנית, שהעורך שלה היה לא אחר מאשר חנוך לוין, ולאורך השנים עברו בו מגוון של כישרונות פורצי דרך. התוכן לא היה עיתונאי, הוא היה ביקורתי. חד ומעניין. היום, לעיתון תזה, אין תזה. דפי העיתון מלאים תוכן מנותק שלא מעניין אף אחד. מגזין המתיימר לעסוק בחיי סטודנטים ובמקום זאת מייצר תוכן שטחי ביותר – שלום מעריב לנוער. נשאלות שאלות חשובות ביותר בתזה, כמו "למה לא כדאי לנסוע לפאנג'ויה כשיש לך חברה ?", "הפסקתי לקחת גלולות, מה עכשיו ?" (כאילו שסטודנטיות הן ילדות שהולכות לקחת גלולות בפעם הראשונה), "גיק זה שיק, הגיקים משתלטים על העולם". אז כנראה שאנחנו לא באותו עולם. אם הייתי רוצה לקרוא את השטויות האלו, נשארו לי עותקים של מעריב לנוער משנת 2000 עם פוסטרים של יעל בר-זוהר.

את תזה מנהלים אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב. תלמידי סוציולוגיה והיסטוריה, שהראש שלהם תקוע בעבר, יכולים לספר לנו רבות על הקונספט האדיר של אגודות הסטודנטים, אשר היוו מוקד של דוגמה אישית, מחאה והמון רוח. היום, הרוח היחידה שיש באגודה היא במקרה הרע המאוורר במשרדים המפוארים של תזה (מהכסף שלנו) ובמקרה הטוב הפלוצים של יו"ר האגודה, שאת הריח הזה אני מריח כל בוקר, בפקק המטורף לחניונים המפוצצים עד אפס מקום. אני מריח אותו גם כשאני בכיתה, מנסה להתחבר לWIFI במשך 10 דקות.  מריח את זה כשהם רוצים שאני אעשה כרטיס אשראי (מה אתם שופרסל ?). אגודת הסטודנטים שלי עשו יד אחת עם אחד הגופים המושחתים ביותר במדינה הזו – "פועלומי-טפחות".

אבל האמת, תזה מגשימה את הייעוד שלה. מלכתחילה היא פונה לקהל, שמטבעו לא קורא עיתונים, אבל מייחס חשיבות לכמויות של עותקים על סטנדים אדומים שאף אחד לא קורא. יש לכך תפקיד תרבותי חשוב ביותר בחיינו – זה מרגיע אותנו שיש גוף שאחראי על התרבות בקמפוס. זה כמו שהרבה אנשים לא מתגייסים לקרבי משום שיש להם תחושת ביטחון באנשים אחרים שיעשו את זה במקומם. בעלי התפקידים בתזה מודעים לכך ומתאימים את עצמם למצב. הם לא משקיעים בתוכן, כי הם יודעים שאף אחד לא קורא, ומקווים שבעתיד, המעסיק שלהם יציץ בקורות חייהם ויראה טייטל מפוצץ – יו"ר מחלקת הסברה ושיווק במגזין תזה בבעלות ובניהולו של טיים אאוט. זו המשמעות של לדבר ולא לומר בעצם, שום דבר.

 

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.