אולי אני פשוט צריכה לסתום ת'פה | דניאל אסולין

אני רואה את עצמי כבן אדם מודע. בנאדם שיש לו יכולת בסיסית לראות דברים ולומר אם הם מתאימים לי או לא. במוזיקה, בסרטים, בחברים. אני נוהגת לעשות את ההבחנות מהו טוב כי כולם אומרים שהוא טוב, ומהו טוב כי אני אומרת שהוא טוב.

אבל אני נורא רוצה לרדת במשקל. תמיד. עצוב לי להגיד שחשוב לי לציין מאחר והמדיה פה היא לא ויזואלית (טנקס גאד שיש גם מזה) – אני לא שמנה. אף פעם לא הייתי שמנה. ובכל זאת, לא משנה כמה אני שוקלת אם זה קילו לפה או לשם, אני תמיד ארצה לרדת עוד קצת. זה אמנם לא מעסיק אותי באופן כל כך תכוף או מעיק אבל זה תמיד שם, ברקע. אני אוהבת את עצמי, ומרוצה ממה שיש לי. זה לא היה נכון רוב חיי, אבל עבדתי על עצמי ועשיתי תהליך והתבגרתי ופסיכולוגית ומלא כסף ועליות וירידות וירידות ודי !

אני באמת חיה בשלום עם עצמי, עם החוץ ועם הפנים. אוקיי חיה בשלום עם רוב הגוף שלי. רוב הזמן. וזה די הרבה. ועדין הכמיהה הזאת לירידה קטנה במשקל נמצאת שם. אבל למה ? אולי כי כל מה שמקיף אותי אומר לי שזה מה שנכון. אולי הקול מבחוץ כל כך חזק שהוא גובר על הקול מבפנים ? פותחת את הפייסבוק. מקבלת סרטונים שלא ביקשתי לחיטוב ואם זה לא זה, אז זה פוד פורן קיצוני של המבורגר עטוף בפיצה מטוגן בשמן עמוק שרק מלראות אותו נראה לי יצא לי חצ׳קון. סוגרת. פותחת את ynet (שזו כבר טעות בפני עצמה) – ״7 מזונות שכדאי לכן לאכול בשביל להוריד את השומן הבטני״. ynet, שתבוא עליכם המכה. סוגרת. פותחת את האינסטגרם. אני מרגישה שמיותר להגיד מה אני רואה שם כי זה יהיה אובייס, אבל זאת לא העצמה נשית. סוגרת. יוצאת החוצה. פרסומת לסטודיו סי עם המדריכת כושר המאושרת בעולם כי בכל זאת, כוסית. כמובן שהכל מנוסח בלשון נקבה. כל כך מיותר לציין את זה עד שזה נהיה חשוב. הולכת לאוניברסיטה. ועוד לפני שהספקתי להגיע לשיעור הראשון אני שומעת בנות שמדברות על הפחד מ״נשנשת הלימודים״ (כן יש מושג כזה). וואלה ? אני גם מפחדת.

אז הסברתם לי איך אני צריכה להיראות ומה עלי לעשות ולא לעשות בשביל להגיע לזה, הבנתי, תודה. message received. אני חוזרת, הנשר נחת. רות. וכל זה גורם לי לתהות, מה הסיכוי של נשים להשתחרר אפילו קצת מדיכוי הרזון הזה. אז אני חושבת שהסיכוי הוא קטן מאוד. יותר מזה, אני חושבת שגם אם מארי קירי ומרגרט תאצ׳ר היו חיות היום, יש מצב היינו תופסות אותן מכניסות חזק את הבטן כשמצלמים אותן, או אולי אפילו עוברות תקופה קלה של אובססיה מוגזמת למשקל. החברה דנה אותנו הנשים להיות האוגרות שרצות בגלגל, רודפות אחרי משהו שבמהות שלו הוא אינסופי אבל היי ! לפחות לרוץ זה מרזה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.